לא יודעת אם זה נכון בשביל בחורה לעמוד על צידי הכביש ולחכות
לטרמפ. במיוחד כשהיא רק לבושה באיזה גופייה אוורירית ושורטס
צמודים, שהצמדתי לתחת שלי במיוחד בשבילו. אבל זה מה שקורה כשאת
תקועה באיזור מבודד מתחנות אוטובוס  וממוניות זמינות והדבר
היחידי לשתות זה מחזור של מי השתן שלך. למה הייתי חייבת לריב
איתו כשאני רחוקה מרחק של שתי ערים מהבית שלי? יכלתי להתאפק,
לשתוק ולהפנים ולחכות עד שהוא יסיע אותי לבית שלי במכונית
האלפא הממוזגת שלו... ממוזגת. מה שהייתי נותנת בשביל מיזוג
עכשיו. התנועה מאוד חלשה עכשיו והשמש רק מתחזקת לה, אני לא
מוצאת נקודה של צל אחת לעמוד בה, נדמה שהשמש מרכזת את כל
הקרניים שלה על הכתפיים המאדימות שרופות שלי. בטח כל מי שיעבור
ויראה אותי יחשוב לבטח שאני איזה זונה. נו באמת, אתם חושבים
שאני לא יודעת איך אני נראת עכשיו? השיער השחור שלי כולו אסוף
גבוה גבוה על קודקוד הראש שלי, הגופייה, השורטס שהם בעצם הכי
מסגירים אותי כי הן נראות כמו איזה תחתון ששלפתי מבגדי לבנים "
ויקטוריה סיקרט" או משהו... כל האיפור שלי נוזל לי ממתחת
לעיניים, יש לי הבעת פנים רוטנת כאילו שאיזה חרמן לקח אותי לפה
לאיזה מציצה בשלושים שקל, רכס את מכנסיו ושכח שחלק מהדיל זה
להחזיר אותי.
איזה חום אלהים. הייתי חוזרת לבית שלו בשימחה ומתחנפת אליו
שהוא צדק, אבל אני, יש לי כבוד של ערבי. לא. לא. אין סיכוי
שאני חוזרת, עדיף לי למות פה מאשר לראות חיוף של ווינר על
הפנים שלו.

לא ידעתי שיש אנשים בצד השני של הכביש שמחכים כמוני. מי זה שם
בכלל? מה הוא מסתכל? מה הוא בחיים שלו לא ראה בחורה מזיעה
טיפות מעצבנות בצד השני של הכביש?? איזה תמהוני! בוהה! בוהה
לו! חוצפה, יש גברים שאין להם בושה. מסתכלים עלינו כאלו שאנחנו
איזה בובת ראווה מחנות הסקס שלהם. הא! בטח הוא שלח אותו כדי
לראות מה איתי. על בטוח שהוא דואג לי... מה, הרי איך אני אסתדר
לי לבדי כל כך מרוחקת מהבית? אבל אם זה העניין, למה הוא לא
מתקרב? טעות תיקון-הוא כן מתקרב, חוצה את הכביש לעברי, ולא
מוכר בכלל. מוזר. אויש! הוא בטח חושב שאני זונה... ולפי איך
שהוא נראה רוב הסיכויים שהוא איזה פועל רומני סחוט מעבודה
שרוצה ל"שחרר לחץ". דווקא נראה לא רע, יחסית לפועל רומני
כמובן. יש בנות שהיו קופצות על ההזדמנות, מבטיחות שיעשו לו קצת
שמח, ומצנלות אותו שיסיע אותן. אבל אני לא כזאת, לא בגלל שזה
קטע זול, גם, אבל לא רק. אני מעדיפה שלא להסתבך עם אנשים שאני
לא מכירה, מה מבטיח לי שהוא לא ישלוף איזה סכין יפנית באמצע
הנסיעה? לא. לא. זה לא בשבילי, אני בנאדם חרדתי מדי בשביל
הלקיחות סיכון האלו.

אני נצמדת הכי שאני יכולה לחומה, והוא מושיט את היד שלו ללחוץ
לי יד. בסדר לחצתי, לא ניכנסים מזה להריון ( שזה גם חלק
מהחרדות שלי אגב) וגם ככה לא קונים זונה.
הוא מציג את עצמו, אבישי, והוא מחכה לטרמפים כמוני. הבנתי ממנו
שהוא כבר תפס כמה בדרך אבל אף אחת לא לקחה אותו ליעד הסופי שלו
כי- הוא לא יודע את היעד הסופי. כמה מפתיע, גברים.
החלטנו שנחפש ביחד טרמפ, ככה שהוא לא ישתעמם לבד עם עוד היפי
מיושן ואני לא אקלע לחרדות נוסח סכין יפנית. כמובן שזה לא שינה
לו שהמכונית תיקח אותו לכיוון ההפוך שרצה לנסוע כי היופי
האקזוטי- מזיע שלי הסיח את דעתו. תמיד היה לי כישרון לגברים,
גישה מיידית ללב שלהם, ככה זה היה עם החבר שלי, אני חושבת
שבנסיבות האלו כבר אפשר להגיד שהוא חבר לשעבר, הייתה לנו אהבה
כזאת פורחת עד שהוא החליט שזה מפחיד אותו. הפריחה הפחידה אותו.
אז הוא נבל. הוא נבלה. הוא הרבה דברים.

בכל מקרה, מפה לשם אני ואבישי נכנסנו למכונית עם רייחנים כאלו
תלויים בפנים, סוף סוף שינוי של ריח, כבר נמאס לי להריח את
עצמי מזיעה, ואני מתחילה להרגיש קצת לא בנוח מהסביבה שעטפה
אותי, להבדיל מסיפורי הכוסיות שידידי אבישי סיפר לי, סיפורים
שאני מטילה בהם ספק רב-במושב הנהג ישב לו איש מבוגר נמוך קומה,
קירח, שמן עם כתמים על גופיית הסבא שלו. מאובזר כמו כל ישראלי
טוב ב"מכנסי" בוקסר וקבקבים עם סוליות קרועות. זה לא יכל להיות
טוב יותר, הוא נוסע בדיוק לעיר שלי! אם זה העיר של אבישי אני
לא יודעת, אבל הוא נראה מרוצה, אז אני לא מתערבת, כי אני רוצה
להגיע כמה שיותר מהר לבית שלי. אני כבר שעתיים מדמיינת ששופכים
עלי מים קפואים על הראש, ואני לא מתכוונת לשתות מהבקבוק שהנהג
הציע לנו, כי זה מגעיל, אני לא שותה מפה לפה זה מלא איכסה
וחיידקים מגעילים שיעשו לכם נזק בפה. אבל אבישי שותה. רואים
שהוא לא עירוני. בטח הוא חולב פרות או משהו. וזה לא רק על פי
מראהו המושבניקי, הוא גם מריח כמו אחד כזה, לא שאני מריחה טוב
יותר. ניסתם פעם לבדוק כמו הבחור ההוא מהיי פייב אם דאודורנט
עובד 24 שעות, אני כן. והוא לא. אני מתחילה לזהות רחובות
מוכרים ומה שנשאר לי לעשות זה להשעין את הראש אחורה, להתרווח
במושב האחורי יחד עם הבודי גארד התשוש שלי ולחכות לעצירה
המיוחלת שהגיעה.

אתם בטח חושבים שאני סתם איזה בחורה קיטצ'ית, שיטחית, בימבו
מטומטמת, אבל אתם צריכים להבין שיש מצבים בחיים שכל כך קל
להקלע להם וכל כך קשה להסתדר ולצאת מהם. אם לא הייתי כזאת
צפונבונית מפונקת ומתנאשת קרוב לוואדי שהייתי נכנסת לאיזה
מכונית סוברו לבנה ולולא הייתי בעלת טימטום בעל מסה סימלית
במוח עוד הייתי נשארת עם החבר והכי חשוב, אם לא הייתי משתמשת
קצת במיניות שלי לא היו משיגה שומר ראש כמו אבישי שראוי לציין
המשיך ללוות אותי עד מפתן דלתי עם חיוך כזה נאצל, שהתקשתי שלא
להכניסו פנימה.

מה אני עושה היום? קודם כל הוצאתי רישיון, ואחרי שהתגברתי על
ההרגל המגונה של להשפריץ בשלוליות על אנשים שמחכים לטרמפ בצידי
הדרך, נתנתי כמה טרמפים לאבודים. והאקס שלי- כיום נד בין בחורה
לבחורה, מחפש אחת שתתאים לו כמו כפפה ושלא תגרום לו לאקזמות,
צרעת, פריחות ושאר הילולות. הנהג המקסים קיבל ג'וב טוב והשתדרג
להיות "הדריוור האישי" של אבא'לה שלי.
ואבישי?... טוב ממנו לא שמעתי מאז. אני די התעוררתי לבד באותו
הבוקר, הוא עזב מוקדם, שמעתי רק את טריקת הדלת. על הכרית
שליצדי היה מונח פתק לבן: "שיהיה לך יום מדהים. בטרמפ הבא."
אנשים שאומרים כל כך מעט בחיי, אך מלמדים כל כך הרבה. לכל
המשתמע מזה.

תודה מיוחדת לאבישי, שאפשר לי להשתמש ולזרום עם אחד הרעיונות
המבריקים  שלו שפירסם בבמה, ושנתן לי את המוזה לכתוב את
הסיפור. אבישי- שא ברכה!