שקיעת השמש השאירה את החוף הריק באווירת דמדומים. היא ישבה על
החול הזהוב, עיניה בוהות במים הכחולים. שקועה במחשבות עמוקות.
מחשבות עליו ועל אותו אחר-הצהריים.

החום היה כבד באותו יום. היא החנתה את רכבה מרחק קצר מביתו,
וחיכתה בסבלנות.
צופה בשקט ובדריכות, מחכה לראותו. הזמן זחל לאיטו, אך סבלנותה
טרם פקעה.
הציפייה הממושכת השתלמה. דלת ביתו נפתחה לרווחה, והנה הוא
הופיע, נאה ומרשים.
לפתע הוא הסיט את מבטו לעבר רכבה, מרים את כף ידו, כדי להסתיר
את קרני השמש היוקדות.
ליבה החסיר פעימה. היא הרגישה מטופשת. 'האם הוא זיהה אותי ?',
חשבה לעצמה.
הוא נכנס חזרה לביתו. רגע קט אחרי שדלת ביתו נסגרה, היא התניע
את הרכב ונסעה בחיפזון, אחוזה בפחד, על-כך שהוא זיהה אותה.

לאחר שחלפו להן מספר שעות היא החליטה לרדת אל החוף. היא ישבה
על החול הלבן, שקועה בהרהורים. היא עברה מרחק רב, עבור אותם
רגעים. היא הבטיחה לעצמה לראותו לפני מותה, לפחות להצצה קטנה,
לראות אם הוא חי ואמיתי.
היא שקעה עמוק במחשבות, ולכן לא שמעה את הדמות שהתקרבה אליה.
לפתע נשמע קול מוכר. קול ששמעה בעבר בשיחות טלפון רבות.
"אני הייתי בטוח שזו את !"
היא הפנתה את מבטה לאחור, מלאת התרגשות.
"את יפה כפי שדמיינתי".
"סליחה.", היא גימגמה.
"למה, בגלל שבאת. ידעתי שיום אחד ניפגש. אני שמח שאת כאן".
"איך ידעת ? איך מצאת אותי ?"
"ניחוש פרוע", "אני אסביר לך יותר מאוחר."
הוא הושיט לה את ידיו, מרים אותה בעדינות מהחול הרך. הוא הביט
אל תוך עיניה הכחולות; חיוך מתוק על שפתיו. ואז באה הנשיקה,
נשיקה על רקע השקיעה.
חלומה התגשם. היא היתה בזרועותיו, אהוב ליבה מזה זמן רב.