ערב יום שישי
אנו יושבים ליד השולחן
ניחוחות של אוכל מבושל
אבא דוחף לאמא יד מתחת לשולחן, היא צוחקת ונותנת לו מכה על
היד
כולנו מחייכים, אני ושני אחיי הגדולים.
אמא אומרת ברכה, כולנו אומרים אמן, שרים שיר ביחד ומוחאים
כפיים
אמא קמה להביא את העוף, בנתיים אנחנו מכרסמים את הלחם
ואח שלי הגדול מדבר על חבר שלו אורן שנדפק בתאילנד
אכל איזה קרטון לא טוב וחשב שהוא כל יכול
אני חושב לעצמי בשקט שכל בנאדם הוא באמת כל יכול, אבל לא כדאי
לגלות את באמצעות סמים, אמא זורקת מהמטבח שכל הצעירים שם
מסתממים כל היום, האמת שזה נכון ואמא שלי הייתה שם,
אח שלי צועק לה שלא כולם ומה עם העוף "אנחנו רעבים!"
אני מהרהר במילה הזאת "כולם" ממתי הפכנו מציאות של אלפי אנשים
כל אחד והזהות שלו, החויות שלו למילה אחת- "כולם" אבל ככה
בתכלס זה הכי קל להתייחס לעולם.
אמא סוף סוף מביאה את העוף והתפוחי אדמה ברוזמרין והיא כרגיל
לא מאכזבת, אחי שלי מספר על הביקור שלו אצל אורן באיזה חווה
ליד הים ששם מטפלים בכל פגועי המזרח ואני מדמין משהו כמו
וודסטוק, מלא אנשים הזויים, נראה לי האמת די מגניב...עד הקטע
שהוא מספר שהרוב שם נמצאים על תרופות פסכיאטריות, הממ
מעניין... הרפואה המערבית משפיעה על הנפש דרך הגוף אבל היא
עדיין לא מכירה בכך שאפשר להשפיע על הגוף דרך הנפש, די מגוחך
שחושבים על זה.
אמא אומרת שזה אשמתם של ההורים שלא חינכו את הילדים שלהם כמו
שצריך, אני צוחק בלב ושמח שיש דברים שאמא שלי לא יודעת...
אחותי הגדולה שואלת את אבא שלי למה הוא כל כך שקט היום,
הוא עושה פרצוץ של "אני לא יודע על מה את מדברת" ומכניס עוד
חתיכת תפוח אדמה לפה, אח שלי שואל אותו אם הכל בסדר...
"עשר" הוא אומר, "עשר".