אתמול בלילה חלמתי שאורן חוזר אלי. סידרת הכול בנפשך הפגועה?
אורן שואל. הכול אורן! אני אומרת לו. הכול הכול. את מוכנה
להקריב הכול כדי שאני אחזור אליך נכון? אורן שואל אותי. בטח!
אני אומרת. מה שרק תבקש ממני אני אעשה. אורן אתה כל-כך יפה אני
אומרת. ואת... חמודה כשאת גומרת. אורן אומר לי. זה לא דבר
רומנטי כל-כך להגיד אורן... אורן? אורן? אורן!

"היית צריכה לבחור בי". אבנר אומר לי. "זאת הייתה הטעות שלך".
אבנר צודק.
רננה מחזיקה את היד של אבנר חזק כשאנחנו יושבים בבית קפה. היא
תעשה הכול כדי להראות לי שהיא שם בזכות ולא בחסד. רננה שונאת
אותי, אני חושבת, יותר מששנאו אותי אי פעם. מעניין עם הייתי
יכולה לגנוב לה את אבנר, אפילו היום. מעניין עם הייתי אפילו
רוצה. מעניין איזה טריקים שווים רננה יודעת לעשות אם הגוף
שלה.
"אבנר, יש לך אש?" "אבנר כבר לא מעשן". רננה אומרת. אבנר מדליק
לי סיגריה שיש לו בנסיבות מסתוריות. את המצית הזאת אני קניתי
לו, כשהוא ואורן ואני היינו מבלים פעם בשבוע מסטולים ליד הכלוב
של הפילים. ימי שלישי הם ימי  כניסה חינם לגן החיות בפתח-
תקווה. יש על המצית צב ים מצויר. "הלוואי והייתי דג אקזוטי"
אורן אמר לי פעם. " אקזוטי לא תהיה בכל מקרה." אבנר אמר לו. הם
קנו לי צמר גפן מתוק וחשבו מחשבות לא ורודות אחד על השני, אבל
גם דיברו בינהם על פילוסופיה, וספרות יפה וסרטים צרפתיים. הם
גם צחקו בינהם מסוג הבדיחות שאני בחיים לא אבין.
רננה הולכת לשירותים. "היא לא הולכת להציע לי ללכת איתה?" אני
שואלת את אבנר. "זה מה שבנות עושות." "שכטה." אבנר מבקש בלחש.
אני מעבירה לו את הסיגריה בשושו. "אבנר שלי, אתה יכול לעשות רק
טוב לכל מי שאתה מתקרב עליו." אני אומרת לו. "אבנר לא שלך."
אבנר אומר. "תראי איזו טעות שאת עשית!" "נכון." אני מודה. "אני
יודעת לעשות רק רע." "הייתי אוהב אותך, כמו שאת לא מדמיינת"
אבנר לוחש לי עכשיו כשהיא מתקרבת. " כמה שאת יפה אלוהים! כמה
שאת יפה! כמה שאת סקסית מאוד ומטורפת. הייתי יודע מה לעשות
אתך." זה שקר כל-כך גס. הוא לא היה יודע. אין מצב  בעולם.
רננה מחבקת  אותו כשהיא חוזרת. הוא מנשק אותה בעדינות על
הצוואר. "עישנת?" "לא. מה פתאום. שאני אעשן? אין מצב." "מתי
התחלת להשתמש שוב בביטוי המעצבן הזה אבנר." רננה מתעצבנת אני-
משחקת עם השיער, וצוחקת ומעשנת לאט. אינסטנט פאם-פאטל, ישר
מהקופסה של תלמה.
"טוב, אבנרי, רננושק'ה, נתראה בשמחות, שיהיה חג שמח"
"איזה חג," רננה שואלת. "רננושקה??" " ביטוי ביטוי, זה רק
ביטוי כזה." היום כולנו יכולים להיות בטוחים לגמרי שאין שום
חג.

כשפגשתי את אבנר ואורן הייתי בת עשרים ואחת, אחרי אהבה ראשונה
ארוכה ומתוקה, אחרי חיים רגועים כל-כך ומרובעים מאוד. אחרי
שנים ארוכות של להיות תלמידה מצטיינת, חניכה תורנית, ועד הבית
בדירה השכורה. הייתי במצב של חיפוש עצמי, לראות אם אני יכולה
בכלל לבנות חיים משל עצמי בלי דורי שיחזיק אותי שפויה עם
העיניים שלו. לראות עם אני יודעת לנווט לבד ברחובות תל-אביב
הסבוכים בלי העצות שלו. להתניע את  הפורד קורטינה הירוקה שלי
כשהיא נתקעת בימים של חורף.
עברתי לגור בתל-אביב לבד והתחלתי לעבוד בספריית וידיאו באלנבי.
היתי שם די לבד בתל-אביב, עיר שתמיד נראית יותר רחוקה מהבית
ממה שהיא באמת, ואורן היה בחור יפה עם העיניים הכי כחולות
שראיתי בחיים, שידע להתאים לכל לקוח בדיוק את סרט הוידיאו שהוא
רוצה. אורן ידע הכול, חשבתי. כל מה שצריך לדעת.
"אני עכשיו נפרדתי ממישהי," אורן אמר לי בפעם הראשונה שפגשתי
אותו. "הבחורה הכי יפה בעולם בערך," הוא אמר. "בחורה יותר חזקה
מכל נסיכה באגדות הפמיניסטיות החדשות." אחרי שעות של שיחות
הרגשתי שאני מכירה את אינג'ל טוב מאוד. יודעת עליה דברים
שהפסיכולוג שלה לא היה יכול להוציא בשעת טיפול מפרכת. היה יום
שימשי ואני ואורן קנינו סנדוויצים ענקיים וישבנו על הספסל מול
הבר שבו אינג'ל מלצרה וראינו את ההשתקפות שלה עוברת מולנו
בחלון.  "לא מצטער." אורן אמר לי, כשישבנו  שם וראינו אותה
צוחקת, או רצינית. תמיד גאה לחלוטין בעצם היותה היא, זקופה,
כאילו אצלה אין בחירות מוטעות והלבד הגדול לא מפחיד אותה בכלל.
"לא מצטער לשניה שהיא עזבה אותי, הכול זורם לכיוון שהוא צריך
לזרום." אורן הכניס אגרופים לספסל ונשך את השפתיים. "אני לא
מצטער לשנייה אחת. לא אכפת לי, לא אכפת לי בכלל."
הסתכלתי על אינג'ל היטב. אינג'ל היא אחת הבחורות הכי רחוקות
ממה שהוא אני בעולם. לאינג'ל יש שיער שחור סיני, ונזם באף.
אינג'ל  יודעת בדיוק איפה היא רוצה להיות בכל דקה נתונה של כל
יום. אינג'ל יפה כל-כך שהיא הייתה יכולה להיות מלכת היופי של
ישראל לשנת תשעים ותשע, ובעלת עקרונות ברזל כאלה שהיא לא הייתה
עושה את זה בחיים.
אורן אמר לי הרבה דברים וסיפר לי בדיחות שהצחיקו אותי עד
דמעות. והשמש התחילה לשקוע כמעט. "בואי נשאר פה על הספסל הזה
עד שהשמש תיעלם" אורן אמר לי. "לא כאילו- באמת! עד שהשמש לא
תהיה קיימת יותר. עד שהעולם יהיה סגול תמיד ואנשים על הירח
יוכלו לראות אותנו וזה יעשה להם טוב על הלב לדעת שיש רומנטיקה
כזאת."
"את רוצה שאני אספר לך על אבא שלי?" אורן שאל אותי. אמרתי לו
שכן. מאוד רוצה לשמוע כל מה שיש לו להגיד ולספר לי. ואורן סיפר
לי על אבא שלו, שהיה איש קשה מאוד ולא הבין אותו בכלל.  ועל
הימים היפים והימים המכוערים והימים סתם. ועל נפילות מאופניים
שקרו לו שהוא היה קטן, ועל שקרים שהוא סיפר לאנשים הלא נכונים.
"כמה קל לדבר אתך!" אורן אמר לי. וגם "העיניים שלך, יפות
ומרגיעות אותי כל-כך" והיה כיף כל-כך שגם אני רציתי להישאר שם
עד שהשמש תשקע, רק שאז, כשהיה חושך, הצללית של אינג'ל הייתה רק
גדולה יותר ומאיימת יותר לאור הנרות שבבר. וכשהתחלפו המשמרות
למשמרת ערב וראינו אותה  מתרחקת, ישבנו שם עוד קצת והידיים
שלנו כמעט ונגעו אחת בשנייה, אבל לא נגעו באמת. ונהיה יותר
ויותר חשוך, אבל כלום לא קרה, ואז קמנו והלכנו משם.

בלילה אני חולמת שאורן עושה מדיטציה, ועף ישר לשמים. הוא
מעופף לו שם עד שהוא הופך לבלון אדום "אדום זה הצבע שאני הכי
אוהבת" אני צועקת לאורן הבלון. "בלונים לא מדברים, אומרת לי
אינג'ל שיושבת פתאום לידי על ערמה ענקית של חתיכות קלקר
למשלוח. "אינג'ל שולחים אותך!" אני צוחקת עליה. "זה יותר רחוק
משאת תגיעי," אינג'ל אומרת לי.

אורן ואני המשכנו להיות כמעט, או קצת יותר מכמעט אבל לא ממש
ביחד, בערך עד שאבנר התפטר מהעבודה שלו בגלידרייה, כי הוא אמר
שאם הוא יראה עוד כדור אחד הוא יקיא את נשמתו, והחליף את ג'ניה
הפוזלת באגף סרטי המתח והפעולה. אבנר ידע לתת לי את המחמאות
הנכונות מהיום שהוא הגיע  ולא הסתיר לשנייה שהדבר שהוא רוצה זה
אותי.
אבנר הוא איש שאם הוא מחבק אותך את נרגעת. אבנר הוא איש
שהידיים שלו גדולות, שיודע באיזה רחוב צריך לפנות כדי להגיע
לרחוב ביאליק, או אפילו לירושלים עם זה המקום שאת צריכה כדי
להרגיש בו כמו שאת מחפשת להרגיש. בקיצור, אבנר הוא איש טוב
מאוד. הוא מעביר זקנות את הכביש, ויודע מי כתב את המילים של
התקווה ומי היה הרמטכ"ל בכל אחת ממלחמות ישראל. הוא אפילו ראה
את הציורים שלי בתערוכה היחידה שהם הופיעו אי שם בעבר הרחוק
וידע להגיד עליהם את כל הדברים הנכונים. ואז, רק אז אורן הבין
שמה שהוא רוצה בעצם זה להראות לי את כל הדברים האסורים בעולם,
וללמד אותי את כל מה שנסתר מהעין.
יש מעט מאוד רגעים בחיים שהם כיפים כמו הרגע בו את בטוחה שכל
האופציות פתוחות בפנייך, ושכל מה שאת צריכה זה להושיט את היד
שלך, ולקטוף לך איזו אהבה מתוקה. רק להחליט לאיזה כיוון נהדר
את רוצה ללכת. לעשות משמרות יום ואז ללכת לרקוד כל הלילה.
לעשות משמרות לילה וללכת לבתי קפה, ללכת למוזיאונים, ללכת
להקראות שירה ללכת כל יום שלישי לגן חיות. להביא לפילים הפתעות
ולחשוב שהם שמחים. לעשן ולשתות ולחשוב על החיים. לדבר
פילוסופיה ולחשוב שאת יודעת הכול. לחשוב פעם ראשונה בחיים שאת
יפה, הכי יפה. לראות בחרות רזות ממך ולא לשנוא אותן כמעט בכלל.
היינו כך אולי חודש או חודשיים, ואני לא מיהרתי כל-כך לעשות
החלטות.
ואז  סגרנו מוקדם יום אחד, כשאבנר לא עבד. והיינו רק אני ואורן
והקסם המסתורי שלו, והעצב שלו, וכל מה שיש באורן שעושה לי
צמרמורות קטנות. או אולי אבנר היה פשוט נחמד מדי, ולא היה לו
סיכוי  איתי ועם יצר ההלקאה העצמי שלי.ואורן נישק אותי, וכבר
לא היה לי אכפת משום דבר. לא מאהבות ישנות או אהבות מבוזבזות,
או את מי הוא אוהב באמת. לא היה לי אכפת שכבר אז הוא אמר לי
שהוא עוד מעט נוסע מפה , שהוא לא יכול להיות באותו המקום הרבה
זמן, שזה אומר תל-אביב, או המדינה הזאת, או המיטה שלי או הגוף
שלי או בכלל.  והוא קנה כרטיס, והוא נסע.
בזמן שעבר בין הרגע שהיה לו כרטיס ובין הרגע שהוא נסע, שמתי לב
שנשארתי בלי כלום בידיים. אבנר, בחנות קסטות שמעבר לפינה ("יש
עוד רחובות בעולם חוץ מאלנבי," החברות שלי היו אומרות לי, "את
יכולה לנסות את זה בהזדמנות")  כבר מצא לו את הרננה שלו,
והימים שלנו עברו בצורה מהירה מאוד ולא מספקת, משום בחינה.
בשביל מה אני בוכה, חשבתי לי, וכבר נוזל כל החול בשעון, ומקיץ
את הקץ על היחסים האלו, הבלתי אפשריים, כמו בלון שכל האוויר
יוצא ממנו ומשאיר אותי מרוקנת מתוכן. חתיכת לייטקס מטופשת
ועצובה.

אינג'ל ואני מקבלות שתינו את אותם מכתבים מאורן בדואר
האלקטרוני. רק השם שלה והשם שלי זורחים שם למעלה ברשימת
הכתובות. לאינג'ל  לא אכפת, אני חושבת. היא הרי שברה לו את הלב
במכה אחת כל-כך פשוטה ומדויקת, כמו שרק בנות כמו אינג'ל יודעות
לעשות. אני מתחילה לשבת בפאב שהיא ממלצרת בו. היא מתעלמת
מקיומי באלגנטיות כל-כך מקסימה שאני תוהה אם היא לא יודעת מי
אני או אם לא אכפת לה, או שהיא שונאת אותי כמעט באותה מידה
שאני שונאת אותה. "אני יודעת מי את." אינג'ל אומרת לי לבסוף
ערב אחד כשאני מבקשת ממנה חשבון. "ראיתי אותך יושבת איתו בחוץ.
אני מזהה את השם שלך במכתבים שלו." היא אומרת את זה רגועה
לחלוטין, בזמן שהיא מנקה את השולחן. היא לא מפספסת שניה בהעמסת
הכלים על המגש. אף שערה לא זזה מהתסרוקת המושלמת שלה. "את
מתגעגעת אליו?" אני שואלת את אינג'ל. "כי הוא רחוק כל-כך! הוא
חסר לך?" "הוא מתגעגע אלי." אינג'ל אומרת לי בפשטות. "אני
צריכה לעבוד." אני לא מבינה אם היא מתכוונת שזאת הסיבה שהיא לא
מתגעגעת אליו, או פשוט שהיא צריכה ללכת. "נתראה במחשבות של
אורן." אינג'ל אומרת. בלי שמץ של חיוך, אבל גם בלי רוע. בלי
להביע שום רגש בכלל. אני מחכה לראות אם היא תגיד עוד משהו, אבל
היא כבר עברה לשולחן אחר, והיא מתחילה להפוך כיסאות ולהתכונן
לקראת סגירה.

"כמה יפים הנופים," אורן כותב לכולם או לאף אחד בדרך האורנית
הלא ברורה שלו. "אני נולדתי לטייל כי להישאר תמיד באותו מקום
זה מסוכן! אי אפשר לדעת מתי יפול עלייך הגורל שלך כמו בטרגדיה
יוונית מהזן הנחות ביותר. הציפורים נודדות, כדור הארץ מסתובב
וגם האורן שלכן יודע - שיש איפה שהוא בעולם שאפשר לשאוף למצוא
כדי לברוח ממנו גם." ואני כותבת לו את הכול חוץ ממה שאני
חושבת, דברים טובים, רק דברים טובים. רק מחשבות חיוביות. אני
עושה משמרות כפולות בספריית הוידיאו  עם אנשים שאני לא מצליחה
לזכור את השמות שלהם. זה מרשים אותם מאוד שאני זוכרת בעל פה
כמעט את כל השמות של כל הסרטים. אני לא מבינה למה שזה ירשים
מישהו בכלל כמה זמן אני תקועה באותה מקום. כמה חודשים אני כבר
מוצאת את עצמי בעבודה הזאת ללא מוצא. אני כותבת לו, וכותבת לו,
אני אומרת לעצמי שזה לא חשוב מה שאני עושה עם הימים. אני חושבת
מתי הוא כבר חוזר.
אני נזכרת כמה החיים היו קלים כשהייתי בת שמונה עשרה, ומאוהבת
לחלוטין בדורי, החבר הראשון שלי, שהיה אז המותק היחיד שלי. אני
זוכרת איזה כיף זה היה לגלות בפעם הראשונה דברים טהורים כמו
סקס, ופרחים, ולחגוג חגיגות קטנות כל חודש.  וארוחות משפחתיות
ויציאות כפולות והפתעות של פתאום, ועתיד ברור. כשעוד לא גנבתי
אף אחד לאף אחת, או נגנבתי, או שברתי לבבות, או נתתי למישהו את
שלי בכדי לשבור. אני לא יודעת אם דורי עוד כועס אלי, על כך
שקמתי יום אחד ועזבתי אותו.  כשהייתי קטנה, אבא שלי היה מסיע
אותי לכל מקום. אף פעם לא שואל שאלות או אומר לא. תמיד לוקח
אותי עד הדלת, ומחכה לראות שאני נכנסת כמו שצריך. כשאני ודורי
נהיינו חברים, ראיתי את האכזבה שלו כשדורי התחיל לקחת אותי לכל
מקום במכונית המבריקה של אבא שלו. "את צריכה טרמפ?" אבא שלי
היה שואל אותי באיזו נונ-שלנטיות מעושה, גם אני קצת התגעגעתי
לשעות האלו של נסיעות ודיבורים. בגלל זה שניהם לא עודדו אותי
כל-כל בשיעורי הנהיגה שנמרחו ונמרחו, בעוד ועוד טסטים גרועים.
כי הם ידעו, כנראה, עד כמה זה יהיה לי קשה, בכל פעם שאני נכנסת
למכונית לבד להוריד את הרגל מהגז ולעצור, וכמה היא תחלחל בי
ההרגשה הזאת של החופש, שאני לא רוצה שאף אחד ייקח ממני אף פעם.


בלילה אני חולמת שהמותק שלי לשעבר מכסה אותי בדבש. זה מתוק
וטוב אבל לאט לאט אני רואה שאני כבר לא יכולה לזוז ואני תקועה
בקור עכביש ענק של מתיקות מחליאה. "אני כבר לא המותק שלך,"
דורי אומר לי. "את חושבת שהחיים שבנית לך בלעדי הם יותר טובים?
תראי במי פגעת! בכולנו! את בנית מצולע ענקי שאי אפשר לשבור
עכשיו בחיים!" ובאמת כולם עומדים שם, כל מי שלא נבחר, ואלו שהם
לא בחרו, עומדים ומחזיקים את קורי העכביש בקצוות. "אף אחד לא
הולך לאכול אותך," דורי לוחש לי פתאום ברכות. "כשהולכים במבוך
תמיד אפשר גם לחזור אחורה, את יודעת..." "אי אפשר," אני אומרת.
"דורי, אי אפשר..."

"אפשר תמיד לדבר על סבב ב'," דורי אומר. "את לא מסוג הבחורות
שנועדו להיות לבד." אני מתקשרת עליו רק כדי לוודא שעדיין מישהו
יכול לאהוב אותי. אני מתקשרת עליו כדי לזכור ימים שהם קצת
אחרים מהימים האלה. אנחנו יושבים בבית קפה בעיר שנולדתי בה,
שהיא רחוקה מאוד מבתי הקפה המוכרים של אלנבי. גם הבית קפה הזה
מוכר לי, אבל הוא מוכר לי במטושטש כאילו חלמתי אותו, באיזה
חיים אחרים. זה מוזר לי שדורי עוד יכול לרצות אותי, עבר כל-כך
הרבה זמן, ואני כאילו בן-אדם אחר לגמרי, בלי שום קשר לאדם
שהייתי כשהיינו יושבים פה כל יום שישי ומחזיקים ידיים.
כמה קל זה יהיה להיכנס עכשיו עם דורי למיטה.
כמה מרגיע זה יהיה. כמה מוכר ומספק ובטוח. כל מה שבחורה צריכה
בלילה מדברי קר. אני יודעת שיהיה לי קר הלילה, כשאני אשן לבד
במיטה וחצי הישנה שלי בבית של ההורים. אני יודעת שיש בחורות,
חזקות ויפות, שיודעות ליהנות מהלבד, לשתות אותו כמו יין מצוין,
לאט אבל בטוח.  שיודעות לישון בלילה באלכסון ולא לשמור מקום
נוסף תמיד למקרה שיבוא אורח, או אפילו לארח שם כל ערב, את שלל
בחורינו המצוינים, את הילדים היפים של הלילה. ופשוט לתת להם
אחר כך ללכת, נשיקה ולילה טוב, ולהתראות.
"דורי אני כבר מישהי אחרת" אני אומרת לו. "לא את לא." דורי
אומר. "את תמיד תהיי היפה שלי. את צריכה להיות איתי, ובסוף את
עוד תהיי." קשה לי להסביר לו עד כמה הוא רחוק מהמציאות שלי.
זאת דלת שנסגרה כבר ואף פעם לא תיפתח. "דורי תיקח אותי הביתה "
אני מבקשת, והוא לוקח אותי למקום שתמיד יהיה הבית שלי, לא משנה
כמה שינויים אני עוד אעבור. נשיקה לדורי. לא על הפה אבל ליד
הפה. רחוק מספיק כך שאני עדיין יכולה לקום לי וללכת. לפעמים
אפילו אני יכולה כנראה לעשות את הבחירות הנכונות, ולשבור עכשיו
שוב את ליבו המתאחה באיטיות של אהוב נעורי המתוק, לא יוכל
לעזור עכשיו לאף אחד.  חג שמח לך דורי. בטח יש איזה חג עכשיו,
איפה שהוא בעולם.

בלילה אני חולמת שאני יושבת במיטה ענקית מלאה בכריות הכי
וורודות שראיתי בחיים. ורוד דג מלוח. ורוד דם אנמי. אינג'ל
ורננה עושות לי צמות בכל הראש. "גנבת " הן אומרות לי. "שקרנית
ונוראית." הן מהדקות את הצמות יותר ויותר.  תראו כמה שאני לבד
כל החיים שלי!!!!! אני אומרת להן.  אני מנסה להעביר להן את
תחושת הלבד בעזרת זה שאני מציירת צורות סכמתיות ענקיות באוויר.
אני לבד ריבוע! אני לבד משושה!! אני לבד דלתון כל-כך מאוד!!!
באמת, אינג'ל אומרת. היא מסתכלת משועשעת על הניסיונות שלי שהם
מגוחכים כל-כך . את חושבת שאנחנו לא יודעות לבד? היא נושפת על
הצורות שעבדתי עליהן כל-כך הרבה והן מתפוגגות לאוויר. רננה
גוזרת לי את הצמות במכה אחת עם מספריים חדים.

בבוקר, ישר אחרי, אני מוצאת בהוטמייל מכתב מאורן. אורן כותב
שהוא חוזר אלי. טוב, לא בדיוק, אורן פשוט כותב שהוא חוזר. נגמר
לו הכסף, הוא כותב. נגמר לו הכסף כי הוא נתן הכול לעניים
בצדקנות אין קץ, אני חושבת. נגמר לו הכסף כי הוא בזבז הכול על
זונות רחוב גרמניות, אני חושבת. נגמר לו הכסף כי הוא אוהב
מישהי כל-כך שהוא לא יכול שלא לקנות לה דברים כל הזמן. או אולי
בעצם לא נגמר לו הכסף, ופשוט אני רודפת אותו בחלומות שלו, והוא
חוזר כדי להגיד לי להפסיק או לא להפסיק אף פעם. או אולי אני
עכשיו אשב ואחכה לו, אניח את נעלי היציאה שלי בצד ואחכה כמה
חודשים טובים והוא לא יבוא אלי.
אני לא עונה לאורן שלושה ימים, אחרי חצי שנה שלוקח לי בדיוק
שעתיים לענות לו על כל מכתב שהוא שולח. רק אז אני מחליטה שאורן
שלי הוא איש מאוד חכם.  ואני מחליטה שעכשיו שהוא חוזר זה הזמן
הכי טוב בעולם לשבור תוכניות חיסכון, ולנסוע לחפש את עצמי
בארץ אחרת. "שלום, אני נוסעת..." אני כותבת , לא לאורן אלא לכל
רשימת הכתובות שלי כולה, לאורן ואבנר ודורי ואינג'ל, לרננה וגם
לאמא ולאבא, לבוסית שלי רווית לחברה הכי טובה שלי אורלי,
ליוסקה האיש שמביא לי חלב בקרטונים פעם בשבוע. "אני לא רוצה
שתלוו אותי הלאה." אני מתכננת את כל התוכניות, וקונה את כל
הדברים שצריך. ופתאום יש לי הרגשה טובה עם עצמי, כמו הפעם
הראשונה שנהגתי לבד בלילה, והרדיו היה מלא בכל השירים הנכונים,
והכבישים היו ריקים ריקים. כמו הפעם הראשונה שראיתי את הפניה
הביתה, אבל המשכתי לנסוע ישר, כי הבנתי פתאום שאני יכולה להגיע
לאן שאני רק רוצה.

בלילה אני חולמת שאני שוכבת שוב על הדשא מול הכלוב של הפילים
עם אורן ואבנר. האווירה ארוטית מאוד, האוויר מלא בעשן ורוד.
כולנו צוחקים נורא, ואז אני קמה, קופצת מעל הגדר, עולה על הפיל
הכי גדול והכי יפה, ומתחילה לדהור עליו לעבר השקיעה מול
הפרצופים ההמומים שלהם. "פילים לא יודעים לדהור בכלל!" אינג'ל
צועקת לי. "אינג'ל שולחים אותך!" אני צועקת לה בחזרה. היא
נשלחת מיד לפרדס חנה, בלי עיכובים מיותרים.