[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הגעתי למסקנה שזה כיף לגנוב. משהו באנדרדלין שמציף את הגוף שלך
כשאתה 'מרים' משהו מהמכולת, או מהקיוסק של הפרסי הזקן בבית
ספר, עושה את חווית הגניבה למשהו כיפי, משהו אדיר. בהתחלה עוד
הייתי נגד לגנוב, אני זוכר שלפני איזה חודש הלכתי עם חברים שלי
למכולת של הנאצי בפינת הרחוב כי אחד מהם רצה לקנות 'טיק-טאקס'
אבל היה חסר לו חצי שקל והמוכר הנאצי לא הסכים לוותר לו. אז
החבר הזה שלי הלך להחזיר את הטיק טאקס שלו למקום, ורק שהיינו
בחוץ הוא הוציא את החבילה מהכיס שלו ואמר שהוא לא החזיר אותה
ולקח אותה לעצמו. בהתחלה הייתי המום, אמרתי לו להחזיר את זה
ושזה לא טוב לגנוב ודברים כאלה, אבל לחבר שלי הזה לא היה איכפת
והוא רק פתח את החבילה והתחיל למצוץ לא את הטיק טאקס בהנאה.
בתקופה הזאת התחלתי להסתובב עם החבר הזה יותר ויותר וראיתי
שהמקרה הזה במכולת של הנאצי לא הייתה הפעם היחידה שהוא גנב,
בכלל לא, הוא המשיך לגנוב מהמון מקומות אחרים. הוא אף פעם לא
גנב דברים גדולים, איזה ממתק פה, עיתון שם, ותמיד הוא תירץ את
זה שזה דברים שגם ככה לא מוכרים אז לאף אחד לא איכפת ואני בשלב
מסויים התחלתי גם להאמין לו.
ואז יום אחד הוא שכנע גם אותי לגנוב משהו, איזה עיתון סופשבוע
שרציתי בגלל איזה מוסף אחד אבל לא היה לי באותו רגע כסף לשלם.
הוא אמר שזאת גניבה קלה, שאין סיכוי שמישהו ישים לב. הוא הסביר
לי בדיוק מה לעשות, ואני איכשהו הסכמתי בסוף. נכנסתי לחנות
ספרים שהייתה ממש ממש עמוסה ובקשתי שקית. המוכרת הסכימה ונתנה
לי שקית, ויצאתי עם השקית החוצה. בחוץ שמתי איזה ספר לימוד
מהתיק שלי בתוך השקית, נכנסתי שוב לחנות ושוב יצאתי. הסטנדים
של העיתונים עומדים מחוץ לחנות, ברחוב עצמו. הסתכלתי מבעד
לחלון הראווה של הזכוכית שהקופה עמוסה ואין סיכוי שהקופאיות
רואות, ואז לקחתי עיתון אחד מהערימה לידיים שלי. עיינתי בו
קצת, כאילו אני מתלבט אם לקנות אותו או לא. הלכתי כמה תעדים
קדימה, שאני 'מעיין' בעיתון. איש אחד מחנות לייד הסתכל אליי.
הלב שלי התחיל לדפוק, מה אם הוא יגלה שאני גונב? אולי כדאי לי
להחזיר את העיתון ודי? לא, לא, להשאר רגוע. עיינתי עוד קצת
בעיתון, הלכתי עוד כמה צעדים ואז שמתי אותו בשקית שלי, ככה
שהאנשים שרואים אותי יחשבו שקניתי את הספר שהיה בשקית ואת
העיתון ביחד, ופשוט הוצאתי אותו כדי לעיין בו. הגנבתי מבט לאיש
בחנות ליד. הוא לא אמר כלום, רק הסתכל עליי בפרצוף רציני ועשה
"לא" עם הראש. אין ספק שהוא ראה מה שעשיתי. הרמתי את הרגליים
שלי וברחתי מהמקום במהירות, לפני שהוא יגיד למוכרים של החנות
ספרים או משהו, ובפינת הרחוב, איפה שהמכולת של הנאצי, פגשתי את
החבר שלי, שאמר שהצלחתי ממש טוב ושאז מה אם האידיוט מהחנות ראה
אותי, הוא לא יכול לעשות כלום נגד זה כי אין לו הוכחות שלא
קניתי את העיתון בכסף. האמנתי לחבר, והלב שלי התחיל לחזור לקצב
נורמאלי. חייכתי. צחקתי. שמחתי. הרגשתי את ההתרגשות בדם שלי,
בכל הגוף שלי, הרגשה כיפית כי הצלחתי לעשות משהו לא כל כך
מוסרי ולא כל כך קל. ואז הבנתי מה החבר הזה שלי מוצא בגניבה.
זה לא שהוא באמת צריך לגנוב דברים כי אין לו כסף או משהו, זה
שהוא גונב אותם כי זה כל כך כיף.
מאז היום הזה בקושי עבר יום שבו לא גנבתי משהו. בין אם זה
סנדוויץ', עיתון, ספר מהספרייה, כל דבר, העיקר לגנוב. פעם
אפילו עשיתי מסצע מסובך כזה וגנבתי לי ג'ינס ליוויס מקורי
ששווה איזה חמש מאות שקל. בהתחלה לקחתי מהחנות שאני עובד בה
כזה מכשיר שמוריד את הלוחיות מתכת שמחוברות לבגדים ומצפצפות
שעוברים בגלאי מתכת. עם המכשיר בתיק שלי הלכתי למשביר לצרכן,
ושם לקחתי שני זוגות ג'ינס לחדר המדידה. בחדר הקטן הזה הורדתי
לאחד מהם את הלוחית מתכת וחברתי אותה למכנסיים ישנים ומגעילים
שכבר לא עולים עלי שהבאתי מהבית. קרעתי מהר את כל התוויות והכל
מהג'ינס ולבשתי אותו. תליתי את המכנסיים שלי על הקולב בחדר
מדידה הקטן, ויצאתי עם הזוג השני של הג'ינס ביד שלי. פניתי
למוכרת ואמרתי לה שמדדתי את הג'ינס והוא לא נח לי, ובקשתי ממנה
להחזיר אותו למקום. היא נענתה לבקשה ואני ירדתי בשלווה ובנחת
במדרגות לקומת הקרקע, ויצאתי כמו מלך עם זוג מכנסיים חדשים
וגנובים.
אחרי שגנבתי את הג'ינס אמרתי לעצמי שאני לא אגנוב יותר בגדים,
שרק עשיתי לעצמי מבחן לבדוק אם אני יכול ועכשיו שאני יודע אני
יכול להפסיק עם זה. מה לעשות, נתקפתי ברגשות אשמה, הג'ינס הזה
זה דבר יקר והגניבה שלו בטח הביאה נזק של איזה כמה מאות שקלים
למשביר, לא משהו שאני צריך על המצפון שלי. אז לא גנבתי יותר
בגדים או דברים גדולים כאלה, רק דברים קטנים, ממתקים, עיתונים,
ספרים מהספרייה, כאלה.
וככה עברו עוד כמה חודשים כאלה, של גניבות קטנות כאלה, ואז
החלטתי שאני רוצה לגנוב משהו ממש ממש גדול - את השמש. תכננתי
את זה ממש טוב, איך לבנות סולם ממש גבוה בשביל להגיע אליה, איך
לקחת כפפות עבות מספיק כדי שאני לא אקבל כוויות מהשמש, איך
לקחת תיק ממש גדול בשביל שאני אוכל לשים בו את השמש בלי שאף
אחד לא ישים לב, ממש את הכל תכננתי. וככה, אחרי כמה שבועות של
תכנונים, יצאתי לגנוב את השמש.
למען האמת זה לא היה כל כך קשה, עליתי עם חבר שלי על הגג של
בית ספר ושם שמתי את הסולם. בקשתי מחבר שלי שיחזיק את הסולם
כשאני מטפס עליו (שלא יפול), וככה טפסתי לאט לאט ובזהירות עד
לשמש. שהגעתי אליה שמתי אותה בתיק, ואז קפלנו את הסולם וחזרנו
מהר לבית שלי. את השמש החבאתי מתחת למיטה שלי, שאף אחד לא
ימצא.
בעיתונים היה כתוב על זה למחרת, שמישהו גנב את השמש, והמשטרה
התחילה לחקור כדי למצוא את מי שגנב את השמש, אבל הם לא מצאו
אותי, לא מצאו את השמש.
והשמש עצמה, לפעמים הייתי מוציא אותה מתחת למיטה ומסתכל עליה,
וראיתי שהיא מתחילה קצת פחות לזהור, ולהיות קצת פחות חמה. אחרי
חודש כבר יכולתי להחזיק אותה בידיים בלי כפפות, כי היא לא
הייתה חמה בכלל. אחרי עוד חודש כבר יכולתי להסתכל ישר עליה בלי
למצמץ בכלל, כי היא כבר לא הפיצה אור. ואז חשבתי ששמש שלא
מאירה בכלל לא שווה כלום, אז יום אחד לקחתי את הסולם והחזרתי
אותה למקום שלה בשמיים.
למחרת העיתונים שוב שמו כותרות על השמש, הם אמרו שמי שגנב אותה
איכשהו שאב ממנה את כל הכוחות, ושהיא כבר לא מחממת ושהעולם
הולך לקפוא ולמות תוך חודש.
ואני, לי כבר אין כח יותר לגנוב דברים ממש גדולים, אז אני גונב
רק מכוניות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
come on baby
bite my tire




jimbim


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/99 2:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה