בילדותי זכיתי להכיר בילדה קטנה שסבלה לא מעט ואת סיפורה אני
היום מספרת:

"כל בוקר הורי היו מעירים אותי בכדי ללכת לגן
בכיתי וצרחתי כלום לא עזר [שנאתי אותם על כך].
אז אתם בוודאי תוהים מה כל כך גרוע בגן? מה הקיצוניות
וההגזמה?
אז זהו שזה אומנם היה או אמור היה להיות לפחות גן נורמלי וכך
הוא נראה מבחוץ אך את מה שהתרחש בפנים ואת הפעילות שהלכה שם
איש מעולם לא ידע מלבד הנוגעים בדבר.
הייתי מגיעה לגן עם אמא או אבא זה לא משנה והיינו מתיישבים
לריכוז
כל אחד על כסא ב-ח' ענקית והיא ישבה באמצע.
כל יום היה מתחיל בסדר ונגמר בבכי רע.
מילדה צבעונית ורב גונית הפכתי לילדה של צבע אחד בלבד - צבע
השנאה צבע הפחד צבע הכעס צבע המוות - הצבע שחור.
כן , לילדה בת ארבע לא היה כבר את התקווה ואת החשק להמשיך
לחיות.היום היה עובר לו לאט לאט ולא נגמר.
והנה הגיע החלק שהכי שנאתי והכי שנוא עליי , שנת הצהריים בגן
כל יום משעה 14:00 בדיוק ועד השעה 15:45 בדיוק היו ישנים ילדי
הגן את שנת הצהריים שלהם בחדר מיוחד לכך בפינה מסויימת בגן.
אז מה כל כך שנוא עליי בחלק הזה?שאני? לא היו מאפשרים לי
לישון. היו להם מסתבר תוכניות חשובות הרבה יותר בשבילי.
לרוב זו הייתה היא אבל לפעמים גם הוא היה מצטרף לאחר שסיימה או
שהיה מחליף אותה לזמן מה.כנראה התעייפה ממעלליה.
כך זה היה קורה כל יום במשך חצי שנה ארורה של זוועות ורוע.
היינו משחקים כל הילדים בחצר ובהישמע השליש התייצבנו כהרגלנו
ובהוראתה ליד חדר המנוחה ואחד אחד נכנסנו לפי תור לשכב על
המזרונים , גם אני הייתי ביניהם , אך כל זה היה רק מחזה עיניים
למסתכל ובוחן מבחוץ. לי נמסרו הוראות אחרות עליי נאסר להירדם
ודאגו להבהיר לי שאם אעשה כך אחטוף בתמורה.
ובשעה מסויימת לאחר כמה דקות מכניסת אחרון הילדים לחדר המנוחה
הייתה נכנסת היא יום יום לבדוק האם כולם ישנים , ואז הייתה
שולחת לעברי ידיים קרות ונוקשות המנסות לתפוס ולהרים על מנת
להעבירני למקום אחר, היא אחזה בי והרימה אותי והחלה מתקדמת
לעבר החדר האחורי אשר בו בדרך כלל היינו עושים את יצירות
האמנות בגן עם כל החומרים המלכלכים. ניסיתי להתנגד אך ללא
הועיל ורק חטפתי על כך.
היא הכניסה אותי לחדר הנ"ל וסגרה הדלת על מפתח.
הניחה אותי על השולחן הקר והפשיטה אותי בכוח , וכשהתנגדתי
החטיפה לי מכות טובות בכל מקום שרק רצתה ועלה על דעתה באותו
רגע.כאב לי כל כך כאב לי בכיתי צרחתי קראתי לעזרה ואיש לא בא
אף אחד לא עזר לי, אף אחד.
באותו שלב כבר הייתי ערומה לגמרי . שכובה על גבי השולחן הקפוא
.
היא שמה את ידה על פי על מנת שאפסיק לצרוח ניסיתי לנשוך אך לא
הצלחתי.הרגשתי חלשה לעומתה. היא דיברה אליי "אם תבטיחי להיות
בשקט אני אוציא את היד ולפני שתלכי הבייתה תקבלי מדבקה.."
אמרה.
הנהנתי לה בראשי והסכמתי לעסקה שהציעה.
רעדתי מפחד מקור ממה שלא תירצו...
היא פישקה את רגליי בכוח [לפעמים גם הייתה קושרת אותן],
והושיטה יד למדף שהיה מעליה ולקחה קופסה מלאה צבעים צבעוניים
ויפים.היא בחרה מהם את הצבע הצהוב והפנתה אותו לעברי החלה
מקרבת אותו אל בין רגליי. ניסיתי לסגור את רגליי אך היא היכתה
אותי בראשי.כאב לי . בכיתי. זלגו ממני דמעות ולא חדלו לעשות
כן.
היא פישקה את רגליי שוב והפעם יותר ומתחה אותן עד הסוף חשתי
שעוד רגע קט ויישברו. שוב היא פנתה אליי "תהיי ילדה טובה, כבר
נסיים" משו בטון דיבורה הקפיץ אותי , נבהלתי.
היא אחזה בצבע הצהוב והחלה מעבירה אותו בין שפתי למטה ומשפשפת
אותו בחוזקה ובעוצמה רבה ומכאיבה בדגדגן בין רגליי.
הרגשתי שצורב לי כל כך המקום למטה הרגשתי כאב אדיר.
אך לאחר זמן מה כבר עברה לי התחושה שם ולא הרגשתי כלום רק כואב
מבפנים ותחושת ריקנות עצומה.
כתוספת להעברת הצבע היא גם צבטה אותי מידי פעם שם למטה סתם
בשביל לראות אותי מתפתלת מכאבים ולהחזיר לי לשם את תחושת הכאב
הנוראי. ופתאום לאט לאט החדירה לי אצבע ללמטה והחלה מזיזה אותה
בחוזקה , התחננתי שתפסיק , ייחלתי שזה יגמר כבר או שאמות. אך
היא המשיכה ולא הפסיקה כך עשתה במשך שעה נדמה לי ואז פתאום בלי
שום אזהרה ובלי שום כלום הפסיקה החזירה את הצבעים למקום שטפה
ידיים בכיור סובבה את המפתח במנעול הדלת פתחה הדלת וייצאה
התרוממתי מעט בכדי לנסות להבין מה קורה עכשיו לא האמנתי שזה
באמת נגמר וצדקתי הקטע האומנותי עוד לא התחיל .
בקושי עברה דקה ונפתחה הדלת,והוא נכנס, היה לבוש בבגדי העבודה
שלו . הוא התקרב אליי והביט בי מלמעלה קפאתי במקומי ולא יכולתי
לזוז. הוא התכופף לעברי ליטף את שערי וליקק אותי בלחי. נגעלתי
ואמרתי "פיכסה" ולפני שהספקתי לסיים לומר את המילה הוא הביא לי
כזו סטירה מצלצלת שראיתי כוכבים נראה לי אפילו שאיבדתי את
ההכרה לכמה דקות מאחר ואת הדקות הבאות אני אינני זוכרת כל כך.
לאחר כמה דקות התעוררתי או פקחתי עיניים והוא כבר היה עם
מכנסיים ותחתונים מורדים ואיברו הדוחה עמד זקוף כאילו היה
מכוון אליי.
הוא הבחין שאני ערה ושלח אליי מבט מוזר ושטני.
ואם אני זוכרת נכון גם אמר "עוד מעט יהיה לך טוב מתוקה , הדוד
יעשה לך טוב". מחוסר ברירה ותמימות אמרתי טוב.
וכל מה שרציתי זה רק שזה ייגמר כבר ושאני אהיה מחוץ  למקום
הנוראי הזה במקום מוגן ממנו במקום מוגן מהם.
הוא תפס את רגליי בחוזקה ופיסק אותן באגרסיביות רבה.
קירב אותי מעט אליו וניסה לכוון את איבר מינו הבולט לעברי שם
למטה. נבהלתי התחלתי קוראת לעזרה אך לא ייצא כמעט קול מפי.
הרגשתי נגיעה קלה של איבר מינו למטה אצלי. הסתכלתי עליו ,הוא
חייך.
ועשה כמה שנדמה כלקיחת תנופה
ו...איייייייייייייייייייייייייייי הרגשתי את איבר מינו בתוכי
, הרגשתי שאני נקרעת למטה ושכל מה שעבר עליי לפני איתה היה
כלום לעומת הכאב הזה.
הוא נכנס ויצא ונכנס ויצא וכך המשיך ולא חדל ולבסוף הוציא את
איבר מינו מתוכי , הלך לכיור וגמר. ראיתי את כל הלבן שיצא
מתוכו וקיבלתי בחילה. ניסיתי לקום כדי ללכת לשירותים להקיא אבל
מרוב כאבים לא הרגשתי את רגליי. כל מה שראיתי היה את הצבע הלבן
שלו ואת האדום שלי על כולי.הוא הסתכל עליי , חייך , ואמר "את
הילדה הכי מתוקה בגן פעם הבאה אני אביא לך סוכרייה, טוב מאמי?"
המחשבה על הפעם הבאה החלה מבצבצת במוחי הקטנטון והתחלתי
לבכות.
לא יכולתי לזוז...לא יכולתי לזוז. הוא הלך והיא נכנסה וקיטרה
על הבלאגן שהתחולל שם והחלה מסדרת מסביב ואז לקחה אותי בעדינות
אל הכיור הגדול במטבח ושטפה אותי , הלבישה אותי בבגדים חדשים
מן הארונית והושיבה אותי בעדינות על מזרוני בחדר המנוחה ליטפה
את ראשי ונעלמה משם לאחד החדרים האחרים.
שכבתי שם מי יודע כמה זמן לי זה היה נראה כנצח.
להורי נאמר שאני מתלוננת על כאבים למטה וכאשר בדקו במה מדובר
ראו חתך קטנטון ושהם ממליצים לבדוק את זה עם רופא מוסמך.
וכך עשו הורי [אך איני מאשימה אותם על כך הרי לא יידעו הם מה
קרה באמת]. ואני? לא הצלחתי לספר להם עד היום מה באמת קרה שם
ומה המשיך לקרות שם כמעט יום יום במשך חצי שנה כואבת.
כל יום כמעט המעגל הזה היה חוזר על עצמו .
ואף אחד לא שם לב. ואף אחד לא עזר.

אף אחד לא הפסיק את הכאב...    "