"הייתי בסרט אמריקאי והתאהבתי בשחקנית
כל הדרך הבייתה חשבתי במונית
למה לא אזרוק את כל הארון שלי למזוודה
אומר לאמא תודה על כל השנים ואסע

רנה, חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה
כי אל הדרך אני יוצא!"
- רנה / אריאל הורוביץ

מרגרט קראו לה. היא לא הייתה אשמה בכלום, את זה ידעתי. אולי
השם, הקונוטציה, כנראה זה. "טנק יו ורי מאץ'" אמרתי בחיוך
ישראלי כובש של טיים ונובלס (לייט) באותו מבטא אופייני כל-כך
לעם שלי. היא חייכה חיוך הפוך לגמרי, מנומס הרבה יותר והניחה
את זה על השולחן באצילות של בלרינה ומיומנות של דילרית שדואגת
שהבית תמיד יצא מורווח.

היא לא אשמה אמרתי לעצמי בלב. מה גם שהיה לה חזה ענקי. בטוח
שלא היא זו שביטלה לנו בהינף יד פרלמנטרי את חיי הקהילה, סתם
כי היה נראה לה שזה נכון לעשות. בטוח שלא היא הביאה אותי לכאן.
מה גם שהיה לה חזה ענקי. לא היא שיבשה את מה שהלך אצלי בלב,
היא גם לא אותה חברה טובה של אלונה שהייתה שם בשבילה אז כשמצאה
אותי שוכב עם ההיא אחרי השיחה של יום שני הארוך. מה גם שהיה לה
חזה ענקי.

כעסתי על המון באותו רגע. למשל על חברת עלית שהרגילה אותי
כל-כך לקפה טורקי ובגללם החרא הבריטי הזה לא עובר לי בגרון.
ועל אריק איינשטין שהרגיל אותי לקפה טורקי ובגללו אני כל-כך
אוהב את ישראל. אבל ידעתי שזה לא באשמתה. ובכל-זאת התאכזרתי,
חיפשתי נקמה. בטוח שלא היא הייתה זו שזרקה שנים של סוציאליזם
לזבל רק כי היא יכלה, היא נראיתה לי דיי חסרת אידיאולוגיה
וכיוון חשיבה. מה גם שהיה לה... טוב נו.

וככה לגמתי באיטיות, מתאמץ להתענג על ארומה של חו"ל. חשבתי
אולי לא אשאיר לה טיפ. זה נראה לי נקמה הולמת למרגרט, רק על
השם האיום. אבל הצד האלוהי-רחום-וחנון שלי אפילו נאמר
יהודי-מתנשא שלי הסביר לי ברכות שהיא בסך-הכל מלצרית שהכריחו
אותה ללבוש תג שם על הבגד. אולי היא אפילו חדשה פה והתג הזה לא
שלה והיא גם ככה משתגעת מזה שאנשים חושבים שקוראים לה מרגרט.
אולי בכלל קוראים לה קרן, משהו גלובלי. שתלך להזדיין.

זה מה שאני באתי לעשות. אחרי שדיברתי עם שחקנית ישראלית במקרה.
היא הסבירה לי במין תעמולה פוליטית ניו-אייג'ית בגובה העיניים
שהמצב חרא, נפגשנו במקריות בפאב תל-אביבי אפל, אני הייתי שתוי
והיא הייתה גיבורה. "סטטיסטיקה יבשה מראה ששמונים אחוז ממעמד
הפועלים מזרחי-ספרדי", סיפרה לי כאילו קראה את זה הרגע בלאישה.
ככה היא אמרה לוודקה שלי. ואני הנהנתי בעניין.

אחר-כך הם ניגנו שם בפאב הזה את אריאל הורוביץ ואני חשבתי למה
שלא אלך בעקבות השיר ואשחרר את עצמי מסצינת המועדונים ההרסנית
שנקלעתי אליה אז בתל-אביב. אז נסעתי, קלייר דינס נשמע לי
מעניין, לונדון נשמע לי מרתק. החלטתי שהגורל יעשה את שלו.

אז ישבתי לי רחוק והרגשתי כך. עושה תנועת יד למרגרט שתבוא
לשרת, שתשרת הזונה, משלמים לה על זה, שתשרת. הם גם ככה לא
עושים צבא. אבל היא לא פתרה לי כלום, רק הכעיסה אותי עוד יותר.
מה היא מחייכת כל-כך הרבה?
אני נראה תייר?

ככה הרגשתי גם ביום שני הארוך, כשהבטחתי הבטחות. היה לי קשה
אבל ידעתי שלה יותר. או חשבתי שאני יודע. אותו יום שני מצאתי
את עצמי מתחנן על חיי בפני הבורא, מתחנן על חיינו בפני אלונה.
אותו שבוע הייתי בפאב ההוא. אותו סוף שבוע מצאתי את עצמי מזיין
בת 17 וחצי בטי-אל-וי. אלונה מצאה את עצמה קרוב לוודאי בוכה
לליאור ומקללת את הבורא. ליאור מצאה אותי שיכור עד כלות ומייחל
לקץ פתאומי. ליאור צעקה המון, אני הקשבתי בווליום הרבה יותר
נמוך באותם זמנים.

התפכחתי. היה לי קשה לטוס. אמא לא הבינה מה אני עושה. אבל
ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. וחונכתי מילדות להיות נכון, אז
עשיתי. אני צריך לראות קצת דרכים אחרות. אני צריך למצוא את
קלייר, שתסדר לי את הראש. אחר-כך הכל יתבהר. בסוף בכלל התברר
לי שהיא אמריקאית והיא יוצאת עם איזה הוליוודי מליין.

השארתי למרגרט טיפ מכובד והרמתי את עצמי מעל ארוחת הבוקר
הבריטית שלי. רשמתי על החשבונית את שם המלון והחדר בו אני נמצא
ובחיוך האחרון נגעתי לה בציצים והראיתי לה מה זה. כל אותו שבוע
הייתי חולם לי במלון על מושבניקית עם חזה קטן שקראו לה קלרה.
מספיק קרוב.

שם בחלום היא לימדה אותי לרכב על אפניים ולאכול תותים מהעץ.
אני כל-כך רציתי ללמד אותה משהו אבל הכל נראה לי כל-כך לא
רלוונטי שזרקתי את כל הדיסקים של "טייסטו" לזבל וגידלתי זקן.
התעוררתי מהקור של המזגן בבתי מלון בריטיים וחשבתי שקרוב
לוודאי אריאל הורוביץ סתם המציא את כל העניין. גם כן
מיינסטרים.