ימי ראשון היו הימים הפחות מוצלחים שלו. כמו בכל יום ראשון,
הוא היה מתיישב בשמונה בערב בכורסא הצהובה-ירוקה שלו ( המסעד
כבר רעוע, חשב ) וצופה במהדורת החדשות. זה לא היה באמת משנה
באיזו תחנה הוא היה פותח, כי בשעה הזו, וכמעט בכל שעה אחרת
ביממה, בכל ערוץ היתה משודרת מהדורת חדשות, מכל סוג וצבע. הוא
העדיף את זאת עם האדמונית. הערב, היא שוב לבשה את הז'קט הזה
שעושה לה פנים חיוורות. זה גרם לו להחמיץ פנים והוא היה זקוק
נואשות לסיגריה. הוא הוציא אחת והדליק אותה בהחלטיות ובמעשיות
כזו, שאם הוא היה מתעל אותה כמו שצריך בשאר חלקי היום, אולי
הוא עוד היה מצליח להיגמל. היו לו את ההרגלים שלו; להדליק
סיגריה רק עם גפרורים, לקרוא כל ערב מעשיה של האחים גרים,
לראות פעם בשבוע סרט שהוא עוד לא ראה, לאכול כפית דבש בארוחת
הבוקר, למרות שלא היה נוהג לאכול אותן ולהעניק לכל דבר שם. כך,
הוא חשב, תהייה לו בעלות חוקית על כל דבר, ו"מתי שהוא אני אשיג
את אלוהים", הוא היה נוהג לומר לכל מי שאזר אומץ ושאל אותו על
פשר מלמוליו הבלתי פוסקים.
השאיפה הראשונה שלו מהסיגריה נראתה מלאכותית. העשן התפזר לו
במהירות, כאילו ביקש לברוח ממנו, ממולידו. הוא לקח שאיפה ארוכה
מהסגריה רק בכדי לראות כיצד היא מתכלה. לפעמים הוא היה רוצה
להיות אחת הסיגריות שלו; קצר, מהיר, נהנתן ומעלה עשן. כך, הוא
חשב, הייתי יכול למצות את החיים בלי דאגות. הוא השתעל. העשן
נכנס לו בטעות לריאות, שכבר ככה היו במצב גרוע. הוא היה משתדל
לא לקחת לריאות, אך היה מאושר כאשר היתה קוראת תקלה שכזו. זו
היתה בשבילו הוכחה שהוא חי.
השיעול התחזק והעשן נכנס לעיניו כאשר ניסה בשנית לשאוף מן
הסיגריה. עיניו החלו דומעות, שלא מרצון, והסיגריה, מפאת אי
הנוחות, נפלה וחרכה את חולצתו. כמה גיצים שובבים חשבו שיהיה
מצחיק להישלח אל שפתיו, והוא נפגע מהם. בתנועות נואשות, כשל
ילד טובע, ניסה לגרשם מפיו, והמשיך לעשות זאת גם כאשר הם כבר
הסתלקו. פרצופו נהייה אדום, נוקשה.
הקמלות שלו נראתה היטב בתווי פניו, שהיו כשל אדם זקן. המציאות
היתה קשה לו. עבודתו היתה כה לא מספקת עד כי לעיתים הוא תהה
האם היא הסיבה לעורו היבש והחרוט.
לעיתים הוא היה בוכה. ברגעים אלו הוא היה מעביר בראשו את כל
הסיפורים שידע שיש בשמם בעלי חיים. זה עזר לו להירגע. הינשוף
של ניסים אלוני היה מגיח מהצד הימני של התקרה, קורא בקול רם
ומעיף את ערימת הניירות שהיתה מונחת על הארונית, השחף של באך
היה מביא עימו מנגינות רחוקות וכמעט ששופך את כוס הקפה שהוא
בדיוק הכין, הקרנפים של יונסקו היו מגיחים מלפניו, שועטים
במהירות לא מובנת ומכרסמים לו את הרגל חזק. כך היו צצים החתול
של פו, החזירה של קואן, הנמר של בלייק, עוד ועוד חיות, והדמעות
היו זולגות, והרגליים היו נפצעות והריאות היו גורמות לשיעול.
אבל תמיד זה נפסק, ולא כי הוא הכריח את עצמו אלא כי בשלב מסוים
לכל החיות כבר נמאס והן נטשו, מה שגרם לו להרגשה רעה עוד יותר.
אבל הוא תמיד היה יוצא מזה בסוף. כמה כוסות משקה והוא היה
מסודר.
באותו יום ראשון ארור, אחרי הצפייה במהדורת החדשות, הוא ניגש
לכתוב. אך הפעם זה היה שונה: הוא לא הכריח את עצמו לקום,
להתיישב, לקחת עיפרון ולכתוב. היתה לו לפתע הברקה, זיץ משוגע
שהיה מוכרח לצאת החוצה, וזו היתה הרגשה מענגת עד כדי כך
שסחרחורת קשה תקפה אותו כשקם במהירות מהספה. הוא רץ אל שולחן
העץ שלו, הריק, זה שנועד רק לכתיבה ולכן היה ריק, לקח את
העיפרון מצידו הימני של השולחן הקטן, הדף כבר היה שם, והחל
לכתוב. שתי השורות הראשונות הבזיקו במוחו באורות ניאון והוא
כתב אותן במהירות, הוא הרגיש את השד משתלט עליו. טיפות זיעה
נגרו ממצחו מעוצמת הריגוש. הוא חש שהפעם זה יהיה זה, הדבר לו
הוא, וכל העולם יחד איתו, חיכה. הריגוש אחז גם באבריו
האינטימיים. הזקיפות נעשתה מוחשית ומורגשת יותר ויותר. סיום
השורה נראה כשיא.
השורה השלישית והרביעית הלכו בסדר, אפילו טוב. הרגש סחרר אותו,
נע במעגלים בתוך ראשו. בשלב זה הוא כבר פנה פניות חדות,
מסוכנות, ניפץ כמה שמשות, ריסק. השורות החמישית והשישית, כבר
נכתבו במאמץ רב. השד צחק לו צחוק חזק ובחוצפה תהומית, לא
מובנת, החל צולע לו לעבר החלל הריק, משתוקק לחזור לישון. שעתו
חלפה. לא, הוא היה צורח בראשו, אל תעלם. עוד קצת. איבריו
נחלשו, הזיעה כבר לא היתה מריגוש אלא מאותו מאמץ פתטי להמשיך
לכתוב. מצחו התקמט והוא הרגיש את הקמלות חודרת שוב אל מוחו,
לוחצת יד לשד ומשכיבה אותו לישון.
בשורה השמינית זה כבר נהייה ביזיון. הוא זרק את העיפרון ונשען
אחורה בכעס, לקח נשימה עמוקה, כמו שלימדו אותו בקורס, ושוב
התכנס בעצמו, כמו בכל יום ראשון. הוא ידע שאין לו למה לצפות,
זה נועד לכישלון, זה לא התחום שלו, והוא ממשיך להשלות את עצמו
בכל פעם מחדש. כל אותן חבילות, עטופות בשקרים, שנהג להחביא
מכולם ולהוציא רק במקרה הצורך, בעיקר במקרים שהיה צריך הגנה
מיידית, התפזרו והתנפצו לכל עבר, והעברת הזמן הזו נראתה לו כל
כך מיותרת.
הוא קם ויישר את הגב. נשמעו כמה קליקים, אבל הוא כבר רגיל לזה
שהוא מתפרק. הוא ידע שהוא מוכרח לעשות את זה עכשיו. הוא שנא
לעשות את זה. השעה היתה כבר כמעט תשע והוא מוכרח לישון. בכוח
רב גרר את עצמו לשם. כל פסיעה, כל צעד, היו בשבילו הצלפות,
סכינים חודרות לבשר. הוא עצר לרגע וחשב שהוא ממש כמו בת הים
הקטנה בדמותה כבת אדם. הלוואי שיכולתי להפוך לקצף ים. קרוב
לדלת הוא כמעט החליק. משום מה, הרצפה היתה חלקה באזור ההוא.
הבלטות נראו צהובות יותר מחברותיהן. מהר מאוד הוא הפסיק לבהות
בהן.
פתיחת הדלת היתה השלב הבא. הידיעה שהוא צריך לעשות זאת היתה
קשה אך קיימת. מזמן הוא הבין שאשליות לא יעזרו לו. החדר היה
צבוע בצבעים עליזים דווקא, אולי כדי להשכיח את הזוועה.
הוא ניגש, נושם בקושי, אל ברז האמבטיה ופתח אותו. לא היה טעם
לבדוק את חום המים, הרי הם לא יהיו בטמפרטורה הרצויה. שני
צעדים ימינה והזזת הפרצוף לשמאל, הפגישו אותו עם עצמו. כל מה
שנראה היה הפרצוף, את זה הוא עוד מצליח לסבול. הוא יכול לראות
עכשיו את השיער הדליל שלו, שאף פעם לא באמת הסתדר, את העיניים
המפוחדות בצבע ירוק שכבר נהייה צהבהב, כמו הספה, ואת האף השבור
שהתמלא ביותר ויותר נקודות שחורות. הוא המשיך לנשום נשימות
עמוקות. היד רעדה כשהוא הרימה, בקושי, ונגע בפניו. פניו נראו
חסרי צבע ומצולקים מתמיד. ידו רפרפה קלות על הריסים שעוד היו
במצב סביר, הוא הרגיש איך עורו מצטמק ככל שהנגיעות של כפות
אצבעותיו נעשו חזקות יותר. עיניו נראו אדומות יותר מהרגיל.
דמעה הגיחה מזווית עין שמאל. הוא מחה אותה במהירות. היד התעכבה
על העניבה כלא רוצה לאחוז בה כלל. הוא התאמץ לנשום קבוע וסדיר
בזמן התרת העניבה. הוא שחרר את עצמו מהמחנק  הרצוי, אך רק
לרגע, כעת תור החולצה. הוא הרגיש את ליבו נאלם דום לרגע וקיווה
בכל מאודו שהשקט יישאר. אך הוא חלף. הוא היה מוכרח לפתוח את
הכפתורים. כתונת הכפייה מרצון. עם כל כפתור שהותר, נפתח גם
פיו, כמבקש מחילה ונסגר במהירות רבה, חושש לחשוף שיניים.
הוא לא הסתכל למטה, אל חזהו, כשהכפתורים הותרו כולם. הוא כמעט
מסוגל לראות את ליבו בקשיי פעולתו. עורו היה שקוף ופרוש.
החולצה ירדה והוא הישיר את מבטו למראה, בחן במאמץ רב את עיניו,
ניסה למצוא בהם ניצוץ, אך עיניו אילמות הן. הוא עצם את העיניים
בחוזקה, ובבת אחת הוריד את המכנסיים. לא היתה דרך אחרת לעבור
את זה. הוא הרגיש כאב עז בקרסול. כאב אשר מילא את כל רגליו
החשופות.
העיניים נפקחו עכשיו וננעצו בדמות שנשקפה מהמראה. עוד פיסה
אחת, חשב, ואז מוחלט לגמרי. הוא הידק את שיניו חזק, בלע את
מיריב רוקו, השאר ניגר מפיו, ולא הרפה ממבטו במראה.  הוא התמקד
בנקודה אחת וקפא לרגע. ידיו נשלחו למטה. המוח פקד עליהן,
אילולא הוא, הן לא היו מגיעות לשם. בשר אסור נגלה, רוטט, רועד,
פגוע. הפיסה ירדה, ואנקה קטנה השתחררה מפיו, ומיד השתתקה. ערסל
את מחשבותיו בין טווית חוטי ברזל ונחושת, כיבה את האור. המראה
היה עדיף כך. בושתו הגדולה מבשרו שיגעה אותו.
החדר כבר היה אפוף באדים. המים חמים מדי. האמבטיה מוכנה. אני
שונא לעשות מקלחת. למה, ענתה לו הדמות במראה, שתמיד נראתה לו
יותר עגומה ממנו. אני שונא לראות את עצמי.
חום החל לבקוע ממקום קטן בכף רגלו והתפשט במהירות בכל גופו.
החום הפתיע אותו והוא נאלץ להיאחז בכותלי האמבטיה בכדי לא
ליפול. המים קרצו לו מתוכה; שואגים, שורפים, שובבים. הוא ניסה,
עד כמה שיכל, שלא להפנות מבטו ימינה, שמאלה, ובעיקר לא למטה.
הוא פחד ממה שיגלה שם. נגוע בשיגעונות.
הוא אזר אומץ והרים רגל אחת. לרגע היה דומה כי הרגל עצמה
הצמיחה פה רק לרגע בודד זה לזעוק זעקה איומה וממושכת. היה נראה
לו שעבר נצח עד שהוא סוף-סוף הכניסה פנימה. המים צרבו אותו. את
הרגל השנייה היה כבר יותר קל להכניס, אך עדיין הוא רעד כאילו
מקור למרות החום הנורא. האדים הזוועתיים ערפלו את ראייתו, דבר
שהיה נחוץ לו בהחלט. הוא התכופף, רק מעט, ובניסיון כושל ניסה
להתיישב, מרגיש את בשר אחוריו נפצע. תוספות, תוספות, הוא חשב.
הישיבה-שכיבה נראתה בלתי אפשרית, אבל בשלב זה הוא כבר היה נחוש
בדעתו.
דמעות נוספות הגיחו מצידי עיניו, מטשטשות את תווי פניו, צובעות
את הקווים באדום שקוף, יורדות על פניו, על צווארו, חזו, איברו,
רגליו, נבלעות במי הדם שהוא שכב בהם דומם, ללא צליל. כלי זיינו
היה שמוט, רוגע, והחור שנפער במרכז מצחו יילד עוד ועוד דמעות.
ערב של יום ראשון. מבט אחרון לעבר מה שהיה.