[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קמתי באמצע הלילה, רעבה. וממש רציתי סנדוויץ עם בזיליקום.
שכבתי במיטה בערך חמש דקות, עם עיניים פקוחות, בוהה בתקרה,
ופתאום משום מקום באו לי מן כוחות פנימיים שפשוט דחפו אותי
משכיבה לישיבה.
סנדוויץ עם בזיליקום, וכך יהיה.
יושבת על הקצה של המיטה, עם גופייה לבנה דקיקה, ותחתונים לבנים
עם פרח קטן באמצע. סובבתי את הראש אחורה, והבטתי בו, שוכב שם,
ישן, עייף כ"כ, יפה כ"כ.
חיוך. נשקתי לו בעדינות על הלחי, כדי שלא יתעורר, שואפת אותו,
ומקבלת עוד כוחות.
הלכתי למטבח, הרצפה הייתה קרירה, וזה היה כ"כ נעים, בימים
החמים המטורפים האלה. כל משהו שהזכיר קור היה יותר ממבורך.
עמדתי ליד חלון המטבח  שלנו שמשקיף לרחוב הזה שאני כ"כ אוהבת,
ולפעמים כ"כ מעצבן אותי עם הרעשים האלה בימי שישי, מיני מצעדים
באמצע הצהריים, ומשב רוח קצרצר עבר, מזיז לי קצת את השיער.
המשב נעלם כמו שהופיע ואני אספתי את השיער, מתכופפת לאדנית
שלנו, האדנית שלנו, כמה כייף להגיד, קוטפת כמה עלי בזיליקום
כדי להכין לעצמי את הסנדוויץ שגרם לי להתעורר.
פותחת את המקרר, שדווקא לא ריק, את זה הבטחתי לעצמי, אז מה אם
אנחנו שני צעירים שקורעים את התחת בעבודה רק בשביל לגור במקום
משלנו, לנו יהיה אוכל במקרר, אנחנו לא נבהה במדפים ריקים
בתקווה לחלב  שיצוץ שם פתאום.
וגם אדנית הרי הייתה לנו.
הוצאתי גבינה, צפתית, בולגרית, משהו כזה, ולחם.
הסנדוויץ כבר כ"כ קרוב, וזה משמח אותי.
בעוד אני מנסה לחמם את שתי הפרוסות על הגז הוא נכנס למטבח,
מחבק אותי מאחורה, ומנשק בצואר, נשאר שם תלוי.
"לאן נעלמת", הוא שאל, מודאג קלות עם חיוך עייף.
"סנדוויץ", עניתי לו.
"באמצע הלילה?" הוא צחק עליי.
"רעבה, מה לעשות?" חייכתי בחזרה. הרי ברור לי שהוא יבקש עוד
רגע שאכין לו גם.

הוא ישב שם, אוכל את הסנדוויץ שלי, בזמן שאני מכינה לי חדש.
מכרסם, מצחיק אותי.
טאדאם, גם הסנדוויץ שלי מוכן, הסתובבתי אליו, נשענת על השיש,
והוא על הכיסא שם, אוכל סנדוויץ עם עלים ירוקים.
"תתחתני איתי?" הוא שאל, ואני, שנייה לפני שנתתי ביס בסנדוויץ
אמרתי "לא".
המבטים של שנינו קפאו. הוא היה מופתע, גם מהתשובה וגם
מהמהירות.
אני בכלל לא הבנתי מאיפה זה בא, זה היה ממש כמו אינסטינקט,
ופתאום התחלתי לחשוב, נבהלתי, אבל אני אוהבת אותו.
"אבל אני אוהבת אותך" צעקתי והערתי את עצמי מהמחשבות, "כן!"
אני רוצה להגיד, והוא כבר לא שם, אני פונה לחדר שלנו, והמיטה
ריקה, הוא לא שוכב שם עייף ויפייפה.
הדלת של הדירה פתוחה, ואני חוזרת למטבח ומתיישבת על הכסא שעד
לפני רגע הוא היה עליו, מניחה בצלחת שעל השולחן את הסנדוויץ
השלם שבידי, כשלידו מונח עוד סנדוויץ כזה, אכול למחצה.
יושבת במטבח, הרצפה קרירה, ואפילו יש קצת רוח, אבל למי איכפת,
ושני סנדוויצים מונחים על צלחת, סנדוויצים עם בזיליקום, זה
שהעיר אותי.
אבל אני כבר לא רעבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום השלמונים.

(מחנה החרפרשץ
מרים את הכסיה
התימנית)


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/03 15:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שוקולד חמוץ-מתוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה