שלוש דקות עברו, שלוש דקות ארוכות מידי, שלוש דקות יותר מידי,
היא עדיין שוכבת שם שלווה כל כך, עדינה כל כך, לבנה כל כך
וחיוורת, ודמעה מציצה מזווית העין שלי ונופלת אל תהום הרגש
שלי, היא נושמת עדיין אבל לא בעצמה, מכשירים שונים שאת שמם
אני אפילו לא יכול לבטא מחוברים לה לאף ויוצאים מהפה, האחות
סידרה את הכרית שלה ואמרה שעוד שלוש דקות הרופא יבוא, אבל הם
עברו והוא עדיין לא הגיע, ועכשיו אני צריך להחליט אם לחתום על
ויתור ההחייה, קיבינימט מה את היית עושה?! שואל ואין תשובה,
והיא מחייכת לעצמה.
הוא מגיע ובידיו קלסר ועט ואומר שהסיכויים שתחייה הם קלושים
ואם תחיה תהיה מחוברת למכשירים האלה ותצטרך לחיות בסביבה שונה
שכבר הספקנו להכיר בעשרת חודשי מחלתה, חתמתי ויודע שחתימתי
תביא למותה יצאתי. הלכתי לגינה של בית הקברות הזה, בית המוות
הזה, הבית שלקח ממני את דנה שלי.
התיישבתי על הספסל הכי רחוק זה שלפני עשרה חודשים ישבנו עליו
כשדיברנו על הסידורים שנצטרך לעשות בגלל המחלה שלה, היא היתה
בהיריון אפילו אבל הרופאים אמרו שזה לא בריא לה והיא עברה
הפלה, לפני ההפלה ראיתי אותה מחייכת בפעם האחרונה ואמרת "יהיה
בסדר שרוני יהיה סדר". החיוך שלה היה טהור, החיוך שגם אם לא
הכרת אותו וראית אותו היית מחייך בחזרה, ככה בעצם הכרתי אותה
בבר של דוד שלה, היא מילצרה שם ולילה אחד נכנסתי בשלוש אחרי
שלא נרדמתי והיא חייכה אלי וניגשה ודיברנו נדהמתי מהחיוך שלה,
מאז היינו ביחד בעצם עד היום והיינו מאושרים והתחתנו ותכננו
להוליד שלושה ילדים ולגור בסוף באיזה עיר נידחת בדרום אמריקה.
איזה זקן התיישב לידי, הוא השתעל "שלום" אמר בקול צרוד, "שלום"
עניתי "אז את מי באת לבקר בחור צעיר?" שתקתי " אה אני מבין גם
אישתי נפטרה פה לפני כמה שנים" הבטתי בו ורציתי שילך " בת כמה
היתה דנה?" הרמתי את ראשי "29" ממלמל "איך ידעת שקראו לה
דנה?", הוא צחק " אתה מבין, אני יודע הכל עליך, גם ידעתי שהיא
בת 29 אבל אתה לא ידעת שאני יודע אז הייתי צריך להגיד משהו כי
רצית שאני איך אומרים אלך ואעזוב אותך, לא כן?" חיכיתי
שימשיךאבל הוא שתק מחכה שאני אגיד משהו, הוצאתי את קופסת
הסיגריות ואת הזיפו שדנה קנתה לי "לנצח" כתוב, כן בטח לנצח.
הצעתי לא סיגריה בלי לדבר " don't mind if I do" אמר ולקח
סיגריה והוציא עשן סמיך.
"אתה יודע, אני יכול להגיד לך בוודאות שדנה מאושרת פה למעלה
ומתגעגעת אליך המון" אמר לבסוף "באמת?! אז למה היא הלכה?! למה
אלוהים לקח אותה?!" שאלתי בעצבים "זה היה התור שלה אתה יודע
איך זה. בעוד שבוע אחרי השבעה אתה תהיה יותר טוב, תאמין לי,
בקרוב יקרה לך משהו טוב" אמר " קוראים לי אברהם ד"א אם תצטרך
משהו רק תחשוב" בסוף אחרי שלוש דקות של שתיקה המשכתי לעשן והוא
כנראה הבין את הרמז והלך.
בלילה לא נרדמתי, הלכתי לארון המשקאות והוצאתי את בקבוק הוודקה
וכוס נקייה, לא יכולתי לישון בלעדיה בלי הריח שלה שעטף אותי
בכל לילה מחדש,התחלתי לישון לעשן ולשתוק והפסקתי גם לחשוב
באיזה שלב, השתיקה היתה נוראית והקאתי אפילו לא קמתי לשירותים
פשוט הקאתי שם על הרצפה הנקיה, אחרי זה כבר נרדמתי וחלמתי
עליה, חלמתי אותה.
קמתי מאוחר, בעבודה ידעו מה קרה והתחילו להתקשר ולעודד ולהגיד
דברים בסגנון "אני מצטער, היא היתה באמת בן אדם חלה" כוסאמו
שיפסיקו כבר. ניקיתי את הסלון וכשסיימתי עישנתי עוד סיגריה
והתקלחתי מוריד ממני את הזועמה שהרגשתי את הגועל נפש ונשברתי
ובכיתי כמו ילד קטן שקיבל מכה ורוצה שאמא תחבק ותעודד אותו.
עבר שבוע ואנשים הפסיקו לבוא בהדרגה כשבאו ניסו לכאוב את הכאב
שלי אבל זה התגמד לעומת הכאב שחשתי כל דקה ושניה בלי דנה, בסוף
השבעה אברהם בא לבקר אותי והכריח אותי לצאת מהבית, הבית שבו
הייתי מסוגר כל השבוע, נסענו לבר קטן ליד שינקין והוא הזמין
אותי לשלוש שוטים של טקילה וקוברה, הוא גם גרם לאחת להתחיל
איתי לשיפור המצב רוח אבל אני לא אחזור לעצמי שהיה לפני שפגש
את דנה. דנה שלי.
אברהם התייאש, הוא התחיל בלוא לעיתים קרובות רחוקות יותר
והבדידות כאבבה לי אז הוא הגיע בלית ברירה שאל מה קורה ועידכן
אותי על דנה. יום אחד הוא הביא לי מכתב ממנה:
" שרוני
חמוד שלי, מלאך שלי, אהובי.
תצא תבלה תזיין תתאהב במישהי אחרת
אני יודעת שהייתי חשובה לך אבל מה לעשות
הגיע תורי והייתי צריכה ללכת,
נחמד פה, אתה עוד תראה, אבל בבקשה
אני מתחננת תהנה ממה שנשאר
אוהבת לנצח
דנדי"
דנדי, איך אהבתי שהשתמשה בשם הזה. החלטתי שממחר אני אתחיל
לצאת עוד פעם או משהו שיגרום לדנדי שלי להיות מאושרת שם למעלה
אברהם עזר לי לחזור לימי היציאה, התגלחתי התלבשתי ויצאנו שוב
לבר הקטן בשינקין וכשחייכתי היא באה אלי |
