אוטובוס. אני רואה אותו יושב לבד. כרגיל. מביט החוצה לנוף
השטוח של העמק, שאף פעם לא היה שלו.
והעמק זז בחוץ, כאילו תמיד היה פשוט כך. עמק. על צבעיו ונופיו
ואולי גם אנשיו.
לא קלים, אנשי העמק הזה - לא. לא קלים כלל. אבל גם הוא לא קל,
לעצמו. המשקפיים שהשיג בהנחה אמנם חוסמים את העולם מעיניו אך
לא את עיניו מהעולם. והוא תמיד ראה אותם סביבו, את כל אלה
שחושבים שאם יש לו משקפיים אז הוא לא רואה.

הוא נינוח עכשיו. יושב כשידו האחת על אדן החלון והשניה על ברך,
שעון אחורה ולועס בעצלתיים מסטיק. שומר את מחשבותיו לעצמו.
ראיתי אותו לראשונה במשחק הכדורסל ההוא, לפני עידנים- אי שם
בתחילת השנה. הוא לא שיחק ,כמובן- יותר כי לא הרשה לעצמו מאשר
כי לא רצה. הוא ידע לשחק,ועשה זאת טוב, אבל כאילו החליט מראש
שהפעם- הפעם זה יהיה שונה- הוא לא יבליט את עצמו על ההתחלה.
אז הוא ישב שם בצד, וחייך ושתק והציג את עצמו לכל מי שעבר. לא
ייחסתי לו חשיבות- יושב שם, גוץ חייכני ושחרחר, כפי שלא ייחסתי
חשיבות לאף אחד, אבל לכולם. אחרי הכל- גם אני , כמוהו, רציתי
שהפעם זה יהיה שונה...

מצחיק- איך שלא תצייר את עצמך, תמיד תשאיר בסופו של דבר את
אותו הרושם. וגם יומו בא, לא מאוחר אחרי אותו משחק- הפעם
הראשונה שבה נגלה לעיניי כולנו, ערום וחשוף כפי שהוא באמת. כפי
שמעולם לא ידע ולא ידע. הוא ניסה להגיד את דעתו בדיון חשוב על
עתיד הקבוצה, ומהשניה שדיבר, כבר ידעתי. ידעתי שאבוד לו, ידעתי
שעם הזמן, אתרגל לסלוד ממנו כמו כולם, רק קצת אחרת- אכולת
רגשות אשמה. וזה לא איחר לבוא.
שבוע עבר עד השמועה הזדונית הראשונה, שבועיים עד שכולם כבר
ניתקו מגע ומאז זה כך. עד היום.
בכל פעם הוא מרים את הראש, בכל פעם שמים לו רגל.
בכל פעם הוא שולח יד, ובכל פעם תוקעים בו עיניים.

ועכשיו הוא יושב שם. בצד השני של האוטובוס, בוהה לו החוצה -
נינוח כאילו יש לו עוד סיכוי, כאילו הוא נולד אתמול...
ו"אתמול" זו מילה כל כך מרירה בשבילו. לא בשבילו העמק הזה, לא
בריא לו כאן. הוא שייך להרים - שם כולם כמוהו - עם סנדלים
וגרביים ורעיונות על פתיחות ואנגלית. לך חמוד. סע הביתה. שם
כבר רגילים לפחות.
אבל אני יודעת שהוא לא ילך. לא- הוא לא יוותר בקלות. עד שהדבר
הכי נורא יקרה, הוא לא יזוז מכאן. "לך!" , אני רוצה לצעוק לו -
תברח כל עוד אתה יכול, לך לפני שהייאוש יתפוס אותך, ואל תסתכל
לאחור!
ומה הטעם? הוא לא ישמע אותי. ואיך ישמע? הרי יש לו משקפיים.