ישבנו מפושקים באותו הערב שהיה לח ודביק, בוחשים קפה ונושאים
רגישים שהיו גם כן לחים ודביקים.
שוב הערמנו בדלים כתומים על צלחת.
דיברנו כרגיל, בגובה פני הים, שרוולים מופשלים עד לחצי, לועסים
את המסטיק ומחכים למשיח.
אחר כך נכנס ההוא שיש לו עסקים מפוקפקים, אז לעסנו גם אותו
וביקשנו שיחליפו מוסיקה.
היא יוצאת לרחוב לתפוס רגעים אחרונים של אור, לראות איך השמש
מתבוססת בכתמי הדם של המוות היומי, לחזות בחוסר החשיבות של
הכל  -  ושלה.
עכשיו היא יודעת, זה הכל עניין של ממון - או שיש או שאין.

רוצה סיגרייה?

כן בטח. מי בכלל מעשן סיגריות בקור הזה.
היא לוקחת שאיפה אל הראות המורגלות בעישון פאסיבי ומשתעלת את
זה בחזרה.
יש משהו קסום בעשן המסתלסל הזה . כן סיגריות.
הם ישבו ככה שעות, או שלא, שנייה או נצח בלי, לומר מילה.
חולקים פיסת אדמה וסיגרייה
ובפעם הראשונה הם היו בלי שמות, בלי שנים, בלי עסקים
מפוקפקים.
עכשיו היא יודעת, זה הכל עניין של גישה - מי שאין לו את
המפתחות הנכונים לא יוכל להכנס, לפחות לא בדלת הראשית כי המפתח
הכי נפוץ , וגם דיי זול , הוא המפתח לדלת האחורית. הרבה באים
מאחורה, עוטים מסכה על פניהם, אך נדירים הם אותם מתי מעט אשר
באים ככה סתם.

אמנם זה נראה לפעמים כמו הזיה של סטודנט שנה א' לקולנוע, אותן
מלכודות פשוטות, אבל היי, האמינו לי, מעשה שהיה כך היה.

עכשיו אני יודע, זה הכל עניין של עשן סיגריות ומראות.

                                    -
פרץ יצירתיות מאולתר משהו שלי ושלה.