מוצאי שבת, שעת בין ערביים. חזרתי מביקור אצל ההורים. באחת
הצמתים בדרך עמדה בחורה וביקשה טרמפ באצבעה. בחורה, לבדה, כבר
לא ילדה. תלתלים חומים ארוכים ופנים נאות.
"אני מגיעה לתל אביב", אמרתי.
"אני לא צריכה טרמפ, אני צריכה פלאפון!" הפתיעה.
בלי היסוס הגשתי לה את הפלאפון שלי ותוך כדי חיוג החלה מספרת:
"עצרנו בצד, בעלי ואני, יצאתי לרגע כדי לסדר משהו בכיסא של
הילדה ופתאום הוא נסע!"
היא חייגה, הקשיבה, הוא לא ענה.
"לאן הוא נסע" ? שאלתי.
"הביתה, לרמת גן".
"אז בואי, אני אקח אותך לשם".
התיישבה במכונית והמשיכה לחייג.
החלטנו להמתין עוד כמה דקות,
סיכמנו שאם לא יחזור - אקח אותה לרמת גן.
לא ענה ולא חזר. התחלנו לנסוע. אדמומית השמיים ליטפה להקת
ציפורים נודדות שחלפה מעלינו.
בדרך נדרכה לפתע ואמרה:
"את יודעת מה? אני לא חוזרת הביתה! אם הוא שכח אותי ככה בצומת
- מגיע לו שידאג לי קצת!" והוסיפה מיד: "אני יכולה לישון
אצלך?"
"בטח", עניתי.
הגענו לדירה שלי. דירת חדר קטנה. חדר אחד, מיטה אחת.
עציץ אחד שמצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים.
פטפטנו על כוס קפה, סיפרה לי על לידת בתה, על בעלה.
עסוקים בזרם המטורף של החיים,
לא עוצרים רגע לחשוב, לדבר.
ישבתי מוקסמת מהאפשרות שניתנה לי להציץ למשבר זוגיות כה מקרוב.
נתתי לה מגבת, פיג'מה. היא הלכה להתקלח. כשחזרה, נכנסה למיטה.
יחד ראינו טלויזיה. נרדמנו.
באמצע הלילה חשתי את חום גופה. נצמדה אליי מאחור. שדיה הגדולים
והחמים, חופשיים בפיג'מת פלנל רכה, נצמדו לגבי.
התעוררתי לגמרי ולא יכולתי להרדם.
מה אני עושה עכשיו? לא יודעת אם היא מודעת או לא להצמדותה
אליי.
נשמתי חרישית, נשארתי ערה.
לפתע התעוררה, חייכה אליי.
חייכתי חזרה במבוכה.
הושיטה את ידה הימנית אל מתחת לחולצתי. חפנה את חזי והמשיכה
לישון כאילו לא ארע דבר.
עד הבוקר כבר התרחקנו קצת. ישנתי נים לא נים, רפרופי חלומות.
בבוקר היא זינקה מהמיטה, ניגשה למטבח והרתיחה מים לקפה.
היא צחצחה שיניים במברשת שיניים שנתתי לה, ניערה את תלתליה,
לבשה את בגדיה מאמש, ביקשה כסף למונית,
והלכה.
בדלת אמרה תודה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.