על מה אני רוצה שנדבר? מאיפה אני יודעת על מה אני רוצה שנדבר?
אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה שנדבר. כי מצד אחד אין לי שום
דבר לומר לך, אין לנו שום דבר במשותף ואתה עוזב ממש עוד מעט.
אני לא רוצה לדבר איתך כי זה בטוח יהיה קשה במיוחד, זה יהיה
מביך וגם ככה המילים התבלבלו ובכל אותם ימים בהם אתה התחמקת
מהדברים, דווקא שמחתי, הייתי רגועה, כך לא אצטרך לעמוד שוב
מולך. ושאמרת שאתה כותב לי מכתב- אז גם זה היה טוב, כי כך ארעד
בדממה, לבדי ולא שכולם סבבי או אתה שומע את קולי. אבל מצד שני
הייתי רוצה לנהל את השיחה הנצחית. שיחה בה פשוט אומר כל מה שעל
ליבי : מזה שחבל, עד זה שאתה ילד קטן, פיצי, תינוק שפוגע בי
בכל פעם מחדש. והכל בכלל היה אמור מזמן להסתיים ואין לי מושג
מה בעצם עדיין קורה כאן. זה עדיין אני ואתה במלחמה בה כולם
מעורבים ובעצם אין מנצח יש רק שתי מפסידים. וזה אנחנו. כן, אתה
מפסיד אותי, אתה מפסיד את זה שאנחנו בחיים לא הכרנו באמת וגם
אני הפסדתי אבל לפחות אני יודעת מה הפסדתי- משהו שאני מאוד
אוהבת, יותר מדי אוהבת.
אז על מה אני רוצה שנדבר? אני בסך הכל רוצה שלא יגמרו כך שלוש
שנים, אני רוצה להיות שלמה עם העניין שאהבתי אותך, אני רוצה
לדעת שאכפת לך ממני ואני רוצה חיוך. חיוך שלך ותגובה ומילה כי
אני לא יכולה לסיים נושא עד שאני יודעת שהוא סגור באמת. ככה
אני.
את האמת? דיי התייאשתי. התייאשתי מהחופש הזה, התייאשתי מהחברות
שלי (לא מכולם), התייאשתי מהאימונים שלי, ויותר מכל התייאשתי
ממנו. כן, התייאשתי מלאהוב, מלנסות להבין, מלחכות לשיחת טלפון
בלתי הגיונית שאמורה להגיע אי פעם בזמן הקרוב, אבל ממש
התייאשתי. אני יושבת ליד המחשב עכשיו, עם מוזיקה ברקע וחושבת
ולפתע מוצאת את עצמי כבר מיואשת. זה לא שאני מסכנה או משהו,
אני אפילו לא קרובה להיות בדיכאון. יום יפה בחוץ, קצת חם אבל
כל עוד השמש זורחת וכולם שלמים ובריאים ואני בבית יושבת במזגן
הכל סבבה- אבל משהו בכל זאת מציק לי. משהו שקוראים לו אהבה.
אני מיואשת כל כך מלאהוב אותו, מלאהוב אותו אחד 3 שנים והוא
ללא ממש שם עליי עם מחברים את הכל זה מייאש אותי. זה וזה שאין
לי מושג מה הוא חושב ושהוא ככה רוצה לסיים את הכל ופעם הייתי
אומרת שזה בכלל לא התחיל אבל זה כן התחיל ועכשיו משהו כן נגמר
ואולי זה בכלל מייאש אותי?!
אז את האמת? האמת שאני חושבת שאני אשאר עוד הרבה זמן מיואשת כי
לעולם לא יהיו לי תשובות לכל סימני השאלה הגדולים איתם נשארתי,
אבל לאט לאט הייאוש ידעך, אולי זה יהיה שהחופש הגדול יסתיים
ואולי זה יהיה הרבה יותר מהר או הרבה יותר לאט אבל בסופו של
דבר כל החיים שלנו אנחנו מיואשים, וגם אם לפתע משהו ממש טוב
קורה אז במהירות אנחנו רודפים אחרי המשהו הבא ושזה קורה- שוב
מיואשים...
סגרתי מעגל. ניסיתי כל-כך, שאפתי, הדבקתי תוויות ובסופו של דבר
זה קרה. סגירת מעגל, דבר חשוב שיקרה בסיומו של משהו ללא התחלה
ואמצע רק מריחת זמן ויאוש. אז עכשיו התקשרת, טוב באמת שנזכרת.
ואני כותבת עכשיו על סגירת מעגל שניסינו יחד לעשות, לעגל
פינות, לבקש סליחות ולהמשיך הלאה בלי ייסורי מצפון, בלי מילים
שישבו על קצה הלשון.
וזה לא היה כל-כך קשה כמו ששתינו חשבנו שיהיה, פשוט חייגת את
הספרות וזה כבר זרם לבד, ולאט לאט עם כל מילה שעברה ככה המעגל
הצטמצם עד שהוא לגמרי נסגר. מעגל גדול, מעגל שמכיל כל כך הרבה.
וזה לא היה קשה להגיד את המילים האחרונות אבל מבפנים זאת הייתה
שיחה שעדיף שלעולם לא תיגמר, ולו רק היינו אחד מול השני אז
הייתי נושקת לך. זו היתה סגירת מעגל באמת.
אבל עכשיו אני מרגישה טוב, אני בטוחה שגם לך הוכל. סגנו מעגל
ואפשר להמשיך הלאה. להמשיך לחיים אחרים, נפרדים ולעולם לא
לשכוח שאנחנו מכירים. אז רק בעזרת מילים קטנות איחלנו הרבה
אושר בלי צרות וניתקנו את הטלפון, אני לפחות בחיוך. סגרת
בשבילי מעגל פתוח ועכשיו אני יכולה להתחיל לשכוח...
אז למה אני מבולבלת שוב? אני מבולבלת כי מצאתי שוב סיבה להיות
כזאת. אני מבולבלת כי אני ניצבת לפני החלטה קטנה שמשום מה אני
לוקחת כדבר גדול. האם ללכת בערב אלייך, האם לבוא לראות את
כולם? להיתקע בתוך חבורה שכולם שם לא שמים עלי? להיפרד ממך
למרות שכבר סגרנו מעגל? או להישאר בבית ולחשוב מה היה קורה
אילו הייתי באה? ולהרגיש בטוח לפחות כי לא לקחתי סיכונים.
אני לא יודעת אם אני מפספסת הזדמנות, אני לא יודעת אם רציתי
שתהיה לי הזדמנות. כבר סגרתי מעגל ושוב הכל פתוח והבלבול פורח
ולמה היית צריך להזמין אותי ולומר את זה בכזה קלילות?
אז למה אני מבולבלת שוב? אני מבולבלת כי הכל מסתדר יותר מדי
טוב, אני מבלבלת כי אני חייבת להחליט. אני מבולבלת כי הבית שלך
נמצא במרחק של כמה דקות משלי ואני רוצה להיות בו בערב אבל אני
כל כך מפחדת וזה יהיה כל כך מוזר. אני מבולבלת כי לא דיברנו
שנה ואני מבולבלת כי אתה עוזב ולא אראה אותך יותר...
אז מה קורה עכשיו? עכשיו הכל באמת נגמר, עכשיו זה הסתיים.
עכשיו נגמרו לי כל ההזדמנויות באמת. מה שקורה עכשיו זה שאתה
עוזב לתמיד או לפחות להרבה זמן. מה שקורה עכשיו זה שנזכרנו
להתחיל לדבר אבל זה קצת מאוחר. המעגל נסגר וחייבים להתחיל
לשכוח. אסור יותר שדבר קטן יבלבל לי את המוח. עכשיו באמת אבוד
ולא נוכל יותר להיות חברים או ידידים טובים. עכשיו נסגרו להם
בשער 4 שנים. עכשיו החוט שהפריד בינינו ועליו אטבי כביסה
ומילים נקרע, אין בינינו כלום שום דבר שמקשר ביני לבינך. עכשיו
הכל יסתדר כמו שחלמתי כי אנחנו מדברים רק חבל שלקח לנו קצת זמן
להבין, כמה חודשים.
אז מה קורה עכשיו? עכשיו כל שירי הפרידה נכונים. עכשיו שכל
הזמן שאלתי את עצמי מה יהיה יש פתרון. עכשיו כל סימני השאלה
שמבפנים ישארו, עכשיו הסיפור בינינו נחתם עם סוף בינינו. לפחות
נגמר טוב לפחות בחיוך וצעקתי לי מהרחוב "נרדית לילה טוב,"
הרגשתי איך נשבר הקרח, הבטן קפאה, כל רסיסי הלב התגבשו שוב
בצורה הנכונה והחיוך- החיוך אותו חיוך שלעולם לא יגמר כשמישהו
יאמר את שמך מיד אזכר... | 