ספינת הבדולח התמלאה באנשים. לרב החובל ולקצין הראשון היה מאוד
משעמם. שניהם לא כל כך אהבו את הים. ספינת הבדולח אמנם היה לה
שם יפה, אבל היא עצמה לא היתה כל כך יפה. לא היה בה בדולח
אמיתי. רק כמה נברשות מכוערות באולם המרכזי שהיו עשויות מחומר
זול. הדביל שממנו הם קנו את הספינה חשב שהן עשויות מבדולח וקרא
לסירה המגודלת שלו "ספינת הבדולח". וואו! ממש שם מפוצץ.
בכל אופן, ספינת הבדולח התמלאה בהמון אנשים יחסית. היעד של
הספינה היה ברור ומוכר: איי יוון. חופשת סוכות ביומה הראשון.
הקיץ היה מדכא, כל המוני התיכוניסטים, והחום, והחדגוניות.
ובעיקר העומס הרב והמעצבן בעבודה. חודשיים כמעט הלוך ושוב,
הלוך ושוב. כל כך מנוון את המוח. ספטמבר היה אחלה. שניהם היו
טיפוסים שהחופש היה חיוני להם. הם עישנו קצת מריחואנה וטיילו
בהרים. וגם נחו. וגם פגשו כמה אנשים חדשים ומעניינים.
רב החובל והקצין הראשון התקשו להאמין שכך יראו חייהם בגיל
ארבעים ושלוש. עבודה ששניהם שנאו אבל לא היה להם את האומץ
להודות בזה. מאז שהם היו ילדים זה היה החלום שלהם. ביחד ולחוד.
להפליג בימים לחיי הרפתקאות וגילוי יבשות חדשות. הם התעלמו
בכוח מהעובדה שחייהם לא תאמו את חלומם. העיקר בחלום היה
ההרפתקאות. לא הים ובטח שלא להיות המנהלים של ספינה העובדת
בשביל חברת תיירות.
הם הגיעו ליעד המבוקש שלהם, הראשון בשרשרת, מתוך הרגשה לא
נכונה. לא הייתה להם כבר אמונה, אחרי עשרות שנים של חיים לא
מספקים, שנכונו להם חיים מלאי הרפתקאות, ולא הייתה להם ההעזה
להפליג ולנסות למצוא יבשות חדשות, או אפילו איזה אי קטן
באוקינוס השקט.