שוכבת ומרגישה כל כך חסרת אונים. כל דקה שעוברת נראית לך כנצח
וכל שאת מייחלת זה שהוא יגמור כבר ותוכלי לברוח.
כבר שנים זה ככה. כל פעם מחדש. בפעמים הראשונות - הפחד היה
עצום, אחר כך - התרגלת. לא שנהנת או אהבת את זה, אבל לא הייתה
לך ברירה, ידעת שככה זה יהיה.
כל פעם מחדש היית מגיעה והוא בשלו. אותן המילים חוזרות על
עצמן, אותן הוראות - הכל אותו הדבר.
מדי פעם הוא מגוון. מחליט להכאיב לך בצורה אחרת - אף פעם לא
יגרום לך להנאה או לאושר.

כבר עברו 5 דקות. הוא הבטיח לך שהפעם זה יהיה קצר מתמיד. לוקח
לו לפעמים כמעט עשרים דקות ואפילו שעה לגמור. וכל פעם הוא גומר
את זה אחרת - פעם בחיוך, פעם בכעס... אבל תמיד עם אותו הקול
והמבט המזוגג העיניים, כאילו לא עשה דבר.
הפנים שלו מעל לפנים שלך ואת מרגישה כל נשימה שלו. יודעת, שאם
תנשמי חזק מדי הוא יכעס ויזיז לך את הראש באגרסיביות אחורה
כאילו היית אלא בהמה על שולחן ניתוחים.
כל רגע עובר לך בראש אותו המשפט - "רק אל תזוזי! תזוזה עלולה
לגרום לך לכאב. הוא לא שולט בזה כאשר את זזה". ולכן את שוכבת
ללא תנועה.

את עוצמת עיניים. מקווה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, ששוב תוכלי
ללכת ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. עוברים לך בראש אלפי דברים,
המשפט ההוא ולפעמים גם צלילי הרדיו שהוא החליט להפעיל לשם
שינוי. ומבעד למחשבות את שומעת אותו נותן לך הוראות - לא
לזוז!

לפתע, הוא שקט. משתתק, לא מדבר, רק הנשימות שלו מעלייך מזכירות
לך את זה שהוא עדין בתוכך, בתוך מגדל השן שלך.
הוא גומר. מוציא את הכל מתוכך. נותן לך כוס מים - כדי שתישטפי,
שואל אם הכל בסדר ואת חושבת בראשך ש"הכל בסדר, כמו תמיד, כמו
כל פעם".
הוא נותן לך לרדת, לקום, לארגן את עצמך.

את קמה. מסדרת את הבגדים, מנגבת את הלחיים הרטובות.  ולמרות
הכל את תבואי פעם נוספת, להמשיך.
והוא בשלו - "הבא בתור בבקשה".
ואת מחכה קובעת תור נוסף, לטיפול שורש.
עד הפעם הבאה.