"אני נופלת לתהום עמוקה" היא צעקה והמשיכה ליפול מנסה לאחוז
במשהו שיחזיק אותה למעלה, ואני הבטתי בה ולא יכולתי לעזור, מה
שממש ביאס אותי כי דווקא אהבתי אותה. והיא ממשיכה ליפול ובלופ
קטן נשמע ידעתי שהיא בגהנום אז עברתי לבא בתור.
בתור ברמן הכרתי את כל האנשים הקבועים שהיו באים למועדון שלי
וכך יכולתי לבחור מי מבינהם להשאיר בחיים ולמי אני אתן לשתות
מהמשקה השמור, חבל שהייתי צריך לתת לאחרונה לשתות, היא היתה
ממש יפה.
כשנתנו לי לשתות אותו בפעם הראשונה פחדתי אך שתיתי כוס שלמה,
וכשהברמן ראה שזה לא משפיע עלי לימד אותי להיות ברמן ועזב
לעולם הבא. זה היה התפקיד שלנו בעצם, לתת את המשקה האסור
לאנשים שחשבנו שמתאימים ואם התאימו נשארו. בינתיים נתתי את
המשקה לחמישה בנים וחמש בנות ולא מצאתי.

היא נכנסה פנימה וכל הזרקורים עליה, או לפחות כך היה נדמה לי,
וניגשה אליי בחיוך רחב: " אמרו לי שאתה יודע להכין את המשקה
ושתלמד אותי". חייכתי "קודם את צריכה לשתות אותו, את יודעת?"
שאלתי והיא כאילו כמעט ויתרה על הרעיון הפתיעה אותי: "מזוג לי
כוס, נראה אולי אני אצליח". לא היתה לי ברירה החוק השני שלך
המשקה שמי שמכיר ומבקש מקבל את המשקה. מזגתי לה. "תחזק אותו"
היא הוסיפה שפכתי את המשקה לכוס יותר גדולה מנה כפולה - אפילו
אני לא הייתי מסוגל לשתות מנה כפולה מהמשקה הזה. היא לגמה
לגימה אחר לגימה, גומעת אותו ואני מסתכל עליה, מתגרה לאחר כל
תנועה. היא הניחה את הכוס והביטה בי "עכשיו נחכה חצי שעה"
אמרה, היא ידעה את הכללים, כמעט בכיתי מרוב גאווה.
עוד חצי שעה הבר יתמלא. עזבתי אותה וסידרתי את השולחנות, לא
מסיר ממנה את מבטי. הזמן זז לאט, שניה אחר שניה, דקה אחר דקה.
השעה הגיעה. לקחתי אותה מאחורי הבר לחדר המוסתר, היא נאחזה בי.
דחפתי אותה, והיא הצליחה לתפוס את ידי, היא לא נפלה כמו השאר.
בימים אחר-כך לימדתי אותה את כל הסודות על המשקה ואיך מכינים
אותו, היא למדה מהר. ידעתי שעכשיו זה תורי להמשיך הלאה ולעזוב
את לעולם הבא. הצטערתי על כך. ביום שהלכתי נפרדתי ממנה בנשיקה.
המשכתי הלאה, מחפש את מקומי בעולם הבא, נולד מחדש להורים
אחרים, מתחיל את הגלגול הבא.
כשתגיעו לבר, תשאלו על המשקה בשבילי. מי יודע, אולי תצליחו
להיות ברמנים גם?