לזכר פיסטוק ז"ל

כלאו אותי בתוך כלוב מטר על מטר, בעלי לא היו רעים אליי.
להיפך-טובים מאוד. נתנו לי אוכל, שתייה ופינוק, אבל אני רק
רציתי את החופש שלי, מי אמר שאוגרים לא יכולים לכתוב?!
אז עבר שבוע אחר שבוע, יום אחר יום והם טיפלו ודאגו לכל צרכיי,
החליפו עיתונים אבל מהכלוב הם לא הוציאו אותי. קנו לי גלגל,
נהייתי מתוסכל כי לרוץ לשום מקום זה לא כיף בכלל. נראה לי שהם
ראו שאני מדוכא וקנו אוגרת סיבירית שנשחק ביחד, אבל זה היה רק
יותר גרוע. דמיינו את התמונה הבאה: שני אוגרים בכלוב קטן עד
מאוד, היא גם לא אהבה אותי במיוחד אמרה שאני מתנשא ותפסה את
הגלגל כל היום אז גם תעסוקה לא היתה לי, הם גם נתנו לה שם,
מנדי, מנדי האוגרת. לי הם קראו שאול לפעמים. לרוב זה היה שאול
אוגר רע.
לא רציתי לחיות יותר, לא אכלתי ולא שתיתי כי היא לא השאירה לי
דבר. הם בטח שמו לב, טוב הם היו שמים לב אם האוגרת לא היתה
יותר חמודה ואותם היא לא נשכה. שיחקתי את עצמי מת כזה והם זרקו
אותי לחול.
התנערתי ורצתי במרחבים, קיבלתי את האושר שלי אבל לא בגוף שלי.