נכנסנו לפאב קצת אחרי שתים עשרה בלילה. אחרי שהדפוקים בכיכר
זרקו כל מיני זיקוקים ואנשים שיכורים ניסו לרקוד איתנו. היה
מאוד קר. כן קר באמסטרדם בדצמבר, אה בינואר. איך שנכנסנו,
העיניים שלנו נפגשו. היא הייתה כל כך מיוחדת. לא ראיתי דבר כזה
לפני כן או אחרי. היו לה עיניים מהפנטות. עד היום אני מוכן
להישבע שהן היו אדומות. לא, לא אדומות של אמסטרדם, אדומות כמו
של החתולים הלבנים. אז איך שנכנסנו אמרתי לגנדי תשמע אני הולך
לזיין אותה היום. בחיים שלי לא אמרתי דבר כזה בכזה ביטחון,
למעשה בחיים שלי לא אמרתי שום דבר בכזה ביטחון. בחיים שלי גם
לא זיינתי. פשוט ידעתי. הזמנו בירה ואחרי ששתיתי את ההולנדית
ניגשתי אליה בלי לומר לגנדי מילה לפני זה. הבטתי לה ישר
בעיניים ואמרתי לה באנגלית ישראלית: את רוצה לרקוד. היא החזיקה
את ידי המושטת והלכה אחרי למרכז במקום שכל השיכורים רקדו. היא
הייתה כל כך לבנה ועדינה עם שער קרה שחור. היא אמרה שהיא לא
יודעת כל כך לרקוד ואני השבתי שגם אני. שתינו עוד איזה וודקה
על חשבוני. כשיצאנו אחרי כמה ריקודים התחלנו לדבר. "מאיפה את"
שאלתי, והיא ענתה מדויטשלנד. תמיד התבלבלתי בין דויטשלנד שזה
גרמניה לבין דאטש שזה הולנדי ומכיוון שהיינו בהולנד השארתי את
הספק לצידי. כשאמרתי שאני מישראל היא קצת קפאה והחזיקה את ידי
חזק יותר. הזמנתי אותה לבית מלון ואת גנדי שלחתי עם החברה
השמנה שלה שילכו לדפוק ת'ראש. הוא אהב לדפוק את הראש אבל כאן
הוא גם יכל לדפוק אותי אז הוא אמר רק אם אתה משלם ואני שעמדתי
להתפוצץ נתתי לו מספיק לחסל עשר סיגריות ואחר כך להוריד איזה
ארבעה מק- רויאל. העיקר שישאיר אותי עם המלאכית הזו. הלכתי
איתה לחדר שלי דיברנו התנשקנו. עד היום אני יכול להרגיש את
העדינות והצמרמורת שעברה לי בשפתיים עד שהן התחילו לקבל מן
עקצוץ נעים כמו שמרגישים שמקבלים זריקת הרדמה. היא אמרה לי
שאני דומה לחבר שלה. לא הבנתי אם זה היה בעבר או בהווה אבל
באמת שלא היה אכפת לי. היא הייתה פה והיא הייתה שלי. חשבתי כבר
על איך אני הולך לזיין אותה והתחלתי גם לעשות צעדים בכיוון.
אחרי שהתפשטנו והיא הורידה את התחתונים הנעריים שלה התגפפנו
ומיששנו אחד את השניה בעדינות. עשיתי לה צמרמורות כאשר העברתי
אצבעות על גבה והיא התחככה בי עד שבערתי. אז היא סובבה אותי על
הגב והתחילה לעלות למקום שממנו אין דרך חזרה ושוב קיבלתי
צמרמורת אך הפעם זו הייתה רוח רעה. חשבתי על איידס ודברים
רעים. קונדום לא היה לי ואולי לא רציתי אבל מה שדפק לי בראש
הייתה סבתא שלי. כן, חשבתי על סבתא וסבתא וסבא וסבא שכולם
בחיים אבל לא יכלתי לעשות להם את זה. לא יכולתי לסבול את
הרעיון שיהיו לי ילדים נאצים. היא הייתה מלאכית אבל הם יהיו
נאצים. אני יודע. עברו לי גם מחשבות שבאו מלמטה ואמרו בוא
נזיין ת'נאצית הקטנה, נחזיר להם קצת ונהנה הרבה אבל אז שמעתי
את סבתא שלי מדברת אלי ביידיש, היא תמיד מדברת אלי ביידיש
ובטוחה שאני מבין, ואומרת לי "חיימקה, אני גנבתי את המיץ של
התפוח אדמה מסוסים ואכלתי אותו במשך חודשים". היא היחידה
שקוראת לי בשמי האמצעי על שם אבא שלה שמת שם. כולם תמיד צוחקים
על השם הזה כשהם שומעים אותו בערך שנה אחרי שאני מכיר אותם אבל
אני אוהב אותו. הרגשתי את הסטירות שסבא שלי חטף כי הלך על
הכביש ועוד דברים שכתובים בשורשים ולא יכולתי לזוז. הורדתי
אותה, סובבתי אותה על גבה, נישקתי אותה, התחבקנו ובכינו.