איך אני שונא את המסיבות אצל יגאל.
הכל מלא עשן וריח של בירה, כולם דחוסים בחדר אחד צפוף שיגאל
קורא לו "סלון", דורכים על זיתים ובוטנים שנפלו מה"מגש" (מטקה
ישנה מעוצבת מחדש, יגאל אוהב למחזר), מתפללים לגשם ולא מקשיבים
אחד לשני. דוגמא פשוטה מאיזור הבנות:
"תגידי, עשית את התסרוקת הזאת אצל שוש, נכון? אוי זה
מזוויע..."
"כן, נכון שזה יפה? אני מתה עליה."
"שוש כזאת מגעילה... באתי אליה לקיצור קצוות - 5 ס"מ אמרתי לה,
והטיפשה עשתה לי קרחת!"
כן היא מדהימה... רואים שהיא מקצוענית. תמיד עם המון ריכוז."
נעבור לבנים, שבדרך כלל יושבים על ה"ספה" (מיטה ישנה שנזרקה
ע"י הומלס אחד לרחוב), שותים בירה, מספרים בדיחות
שוביניסטיותגסות ומדברים על ספורט:
"הולכת רגל חצתה מעבר חצייה בירוק, ומכונית שנסעה באדום דרסה
אותה. מי אשם?"
"נו אז מי ראה את המשחק של מכבי חיפה? גמרו על בית"ר 2-0!"
"ההולכת רגל, היא הייתה צריכה להישאר במטבח!"
אז היום אני במסיבה של יגאל, משועמם. היה קצת משעשע מקודם,
שדרכתי על רותי:
"סליחה, ראיתי אותך..."
"לא נורא, לא קרה שום דבר."
"דרכתי בכוונה."
"נו נו, טעויות קורות."
זה היה נחמד. אבל אחר כך היה משעמם. הייתי חייב לעשות משהו.
ניגשתי ליגאל והתחלתי לספר:
"אתמול נסעתי באוטובוס, מחיפה לתל אביב. בדרך כלל, כפי שאתה
יודע, אני לא נוסע באוטובוס, אבל הפעם הייתה לי מין הרגשה
מוזרה כזאתי שאני חייב. עליתי לאוטובוס, שילמתי לנהג העצבני,
ופניתי לשבת."
בשלב הזה מספר אנשים התקבצו סביבנו והקשיבו. מישהו כיבה את
המוזיקה.
"היה חם אתמול. חם מאוד. האוטובוס התמלא במהירות, וכולם התנשפו
מרוב חום. נהג האוטובוס סגר את הדלתות והחל לנסוע. משום-מקום
פתאום הגיח מישהו, צעק "חכו לי!" והתחיל לרוץ אחרינו. הנהג עצר
ונתן לו לעלות. האיש שהיה שמן ביותר ובעל מטען רב, ממעיל אדום
שלא תאם את מזג האוויר דרך שקיות עם ירקות ופירות ועד מזוודה
גדולה ואדומה, רצה להתיישב לידי. הוא הזיע כמו חזיר, הסריח כמו
חזיר וגם נראה כמו חזיר. הוא כמעט התיישב עלי. קמתי מייד.
להפתעתי הוא תפס את שני המושבים כמעט. רציתי להתיישב במקום
אחר, אך פתאום הבנתי שזהו המקום היחידי הפנוי.
"סליחה, אתה מוכן בבקשה לזוז קצת?"
"מצטער, ככה אני יושב. תחייה עם זה."
טוב... רציתי להמשיך לעמוד אבל הנהג התחיל לעשות פרצופים. בלית
ברירה סתמתי את האף והתיישבתי בקצה המושב.
"אף אחד לא שם לב אלינו. מאחורינו ישבה מישהי עם תינוק מצווח,
מלפנים שני ילדים ששיחקו ביויו. הסתכלתי הצידה, אבל גם משם לא
באה הישועה. רק קבוצה של עולים חדשים שהקשיבו לטראנס ושתקו.
ולידי - עוג מלך הבשן, מזיע, מסריח, מגעיל."
הבטתי מסביבי. עדנה ויעל, שישבו הכי קרובות אלי, היו מרוכזות
רק בי. כל השאר עמדו והקשיבו אף הם.
"ניסיתי לדבר איתו:
"נו, אז מה אתה חושב על מזג האוויר?"
"פניתי אלייך שאתה מדבר אלי?"
"לא, רק שאלתי...-"
"אז תשתוק."
הא! מי רצה בכלל לדבר איתו עם כזאת גישה?"
כמה אנשים צחקו צחוק מעוצבן ומאולץ. זה חלק ממה שאני שונא
במסיבות האלו, כולם חייבים להעמיד פנים שהם נהנים.
"שתקתי וספרתי שניות. שהגעתי בערך ל5200 (בילבלו אותי באמצע,
אני לא בטוח) נעצר האוטובוס ואנשים התחילו לרדת. רק אחרי שהדלת
נסגרה שמתי לב שהחזיר שכח אחריו את המזוודה האדומה שלו.
"הרמתי אותה בזהירות. היה לה מנעול. צחקתי חרישית. כיצרן
המזוודות האלו יש לי עותק של כל אחד מהמפתחות. בדקתי את הברקוד
שעל גב המזוודה. 440326. קלי קלות. לקחתי את המזוודה, ירדתי
מהאוטובוס בתחנה שלי ורצתי למשרד.
"הלכתי ישר לחדר המפתחות. ניגשתי למפתח בעל המספר הנכון, הסרתי
אותו מהוו על הקיר ופתחתי את המזוודה."
כל העיניים פנו אלי. הייתה דממה מוחלטת מסביב. לא שמתי לב ל-40
זוגות העיניים הנעוצות בי. לקחתי לי כוס בירה. אחת הבנות הפילה
"כוס" (צנצנת מיונז).
שתיתי בדממה. אחר חפנתי לי מעט בוטנים והתחלתי ללעוס.
כולם הסתכלו עליי בציפייה. אחרי מספר דקות, יגאל העיז להפר את
הדממה:
"נו... ומה היה במזוודה?"
הבטתי בו במבט מלא בוז. פתחתי את פי:
"חרא כמוך."

ומאז לא מזמינים אותי למסיבות אצל יגאל.