"צמח לך חצ'קון ענקי על המצח", אמרתי לאורית.
"אויש, תעזוב אותי בשקט כבר!", היא משחקת אותה אחת שלא אכפת
לה, אבל אני מכיר אותה יותר מדי טוב ויודע, שהיא תכף תרוץ
לאמבטיה ותתחיל לבדוק את הפנים שלה במראה. "חכה שניה, אני
הולכת לשטוף ידיים. תדליק את הטלוויזיה בינתיים או משהו..."
פעם אורית הייתה מנסה לתרבת אותי. יש לה את החינוך הסובייטי
המיושן, והיא חושבת, שזה נורא "חסר טקט" להעיר למישהו על
הופעתו החיצונית. אבל אני הסברתי לה על ההתחלה, שעם הידידות
שלי אני מרגיש הכי נוח בעולם, וכן, אני יכול להגיד להן הכל.
תראי, אמרתי לה אז, אם את מרגישה בנוח לשבת עם זיפים על
הרגליים בנוכחותי ולזלול "בן אנד ג'ריס" ישר מהקופסא הענקית,
אז אל תאשימי אותי אם אני אגיד שאת נראית כמו בהמה. היא נורא
נפגעה אז, אני חושב שיש לה איזו רגישות למלה "בהמה", אבל המסר
הופנם כראוי. היא כבר לא מתמרדת, כאשר אני צוחק על זה שהיא לא
עשתה גבות. רק בורחת לבהות במראה הקרובה.
"זה נורא!", שמעתי אותה קוראת בייאוש מהאמבטיה.
"בואי, תראי לי", אמרתי במתק שפתיים. זה לא ייאמן עד כמה
בחורות מחפשות פידבקים חיוביים. תמיד צריך לומר להן עד כמה הן
יפות, כוסיות ומושכות.
היא יצאה, ולרגע הייתי בשוק. "מה עשית לעצמך?!"
"ניסיתי לפוצץ אותו ", היא אמרה בקול מתרפק- מתבכיין. לא יודע,
מה היא ניסתה, אבל הדבר הזה נראה כמו...
"הר געש. זה נראה כמו הר געש על סף הפיצוץ", עודדתי אותה, "אני
חושב שכדאי לך אולי לעשות איתו משהו."
אורית עקמה את הפרצוף במין עווית מיוסרת, כאילו הייתה מינימום
על סף מוות ממחלה סופנית, ואחר כך ברחה שוב לאמבטיה. הדלקתי את
הטלוויזיה כדי להעביר את הזמן. היא יצאה לבסוף ממקום מסתורה
וביקשה ממני להקפיץ אותה לבית המרקחת. "אני צריכה לקנות משחה
או משהו", אמרה.
"לא נראה לי, שזה יעזור להפטר ממנו... ", הרהרתי. לא שיש לי
מושג, איך לטפל באקנה, אבל אני טוב בלתת עצות בחינם.
"אל תבלבל את המוח, אסף, טוב?", היא התעצבנה, "יש לי דייט מחר,
ואני מ-מ-ש לא הולכת אליו עם הדבר הזה!"
הופה! יש לה דייט. זה אוטומטית מעלה את רמת ההתעניינות שלי.
"מי הסכים לצאת איתך?"
יש לי ולאורית מעין הומור כזה, שרק אנחנו מבינים. אם לומר את
האמת, היא בחורה בעלת מראה חיצוני סביר ומעלה, אבל הביטחון
העצמי שלה מגרד את הקרקע. לכן אני כל הזמן מקניט אותה ומלגלג
על הדייטים שלה. בתמורה, היא לא חוסכת ממני את הצלפות לשונה
החדה, במיוחד כאשר היא ראה אותי מזיל ריר על איזו סטודנטית שנה
א' בעלת פוטנציאל.
"רק לידע כללי, לא שזה עניינך, בר הזמין אותי ללכת איתו
ל"תכלת" מחר בערב", היא הודיעה לי בטון שלו, לכאורה, אבל ניצני
ההתרגשות נשמעו היטב בקולה. הטיפוס הזה, בר, הופיע יותר מדי
בשיחותינו לאחרונה. איזה "חתיך- מהמם" שלומד איתה בקורס
סוציולוגיה.
"את יודעת, שהוא סתם רוצה להכניס אותך למיטה, נכון?", אמרתי
באדישות. לא שיש לי מושג, מה בר באמת רוצה. ייתכן והוא חולם
לבנות איתה בית קטן ליד הכינרת, עם שלושה ילדים, כלב וחברות
בהתיישבות הקיבוצית, אבל כחבר אני חייב לפקוח את עיניה ולהציג
לה את התרחיש היותר סביר. בכל זאת, מה הפואנטה בלטפח ידידים
זכרים, אם הם לא ימסרו לך בנאמנות את נקודת המבט הגברית על
החיים?
"ממתי זה מה שמדאיג אותי?", אורית חייכה. זה נכון, סקס בפגישה
הראשונה באמת לא מפריע לה. למען האמת, גם סקס בפגישה הראשונה,
האחרונה והיחידה לא מפריע לה. "אבל גם לדלת חדר השינה אני לא
אגיע, עם החצ'קון הזה. כך שתשים נעליים וניסע!"
באוטו הסתכלתי על הפנים שלה, ופתאום הבנתי, שהיא תסב לעצמה
נזקים בלתי הפיכים. איך אני יכול לעמוד מול זה ולא לעשות דבר?
"את יודעת", התחלתי, "לא כדאי לך לקנות משהו בבית מרקחת. סך
הכל זה העור שלך, את באמת רוצה לשים עליו איזה גועל נפש?
כאילו, רוב הדברים האלה אפילו לא עוברים בדיקה דרמוטולוגית...
עושים את זה בכל מיני מעבדות חובבניות בעזה. אם את רוצה למזער
את הנזק, תתני לו לעבור לבד, להתייבש או משהו."
ראיתי אותה מביטה במראה הקטנה של האוטו, בוחנת את עצמה שוב.
"אולי כדאי לי לשים על זה כוהל? אתה יודע, ככה זה יתייבש יותר
מהר..."
"תקשיבי, סבטה", סבטה זה השם האמיתי שלה. לפני שהיא עברתה
לאורית, וככה אני קורא לה כשהיא מעצבנת אותי בדיבורים על כל
מיני תרופות סבתא, "אל תדברי שטויות. את רוצה שיהיה לך עור
יבש, קמטים, סדקים, נקודות חומות שיש לסבתות?", התחלתי ממש
לשכנע את עצמי, שאני יודע על מה אני מדבר.
"מה אתה יודע על אקנה בכלל?", היא שאלה בחשדנות.
"אני לא צריך לדעת הרבה כדי להבין, שאת מדברת שטויות. בגלל שאת
כל כך לחוצה על הדייט המטומטם שלך, את מוכנה לפגוע בבריאותך.
את יודעת את מי את מזכירה לי? את קייט מוס, מכירה?"
"קייט מוס היא דוגמנית אנורקטית. איך, לעזאזל, אני מזכירה לך
אותה?", אורית הסתכלה עלי עם מבט עצבני בעיניים.
"את מוכנה לפגוע בבריאות שלך בשביל להתאים לאידאל היופי
הגברי!", אין לי מושג, מאיפה הופיעו במוחי כל הקלישאות
הפמיניסטיות האלו, אבל הרגשתי שאני לא יכול לעצור.
אורית נאנחה והביטה החוצה מהחלון. "אתה באמת חושב, שכדאי לי
לתת לו לעבור מעצמו?"
ס'אמק! אני שונא לשקר. אני לא יכול לשקר. אני מתחיל לפרכס
ולהחליף צבעים, ומתייבש לי הפה ו...
"בטח. אל תגעי בזה, וזה יעבור. כולה מוגלה, תוצר של שיבוש
הורמונלי", אמרתי. יעבור? סביר להניח, שהדבר הזה יגדל מיום
ליום עד שיכסה את כל איזור גוש דן!
"אז בוא נחזור. אולי אתה צודק. יש לי עוד זמן עד מחר", היא
אמרה בכניעה וחזרה להביט בעצמה במראה.
למחרת הקפצתי אותה לנמל תל אביב, כי הדביל הזה לא רצה להתקע
בפקקים והציע לה להפגש במקום. האמת היא שהיא נראתה נורא. בכיסא
לידי ישב חצ'קון עם בחורה על הגב. אמנם בחורה חיננית למדי, אבל
היי, לא ממש ראו אותה מאחוריו.
"את נראית אחלה", הרגעתי אותה. בשעות האחרונות היא למדה להשלים
עם הגורל, או מה שזה לא יהיה. אפילו תדירות הריצה לאמבטיה ירדה
פלאים.
"יאללה, תאחל לי בהצלחה!", היא חייכה וירדה מהאוטו.
עשיתי רוורס ונסעתי. לא ידעתי ממש, לאן אני נוסע. נסעתי
ונסעתי, כמו פורסט גאמפ, רק שהוא רץ, וזה קצת יותר קשה פיזית.
עצרתי באיזה מקום, בסוף הטיילת, על החולות. יצאתי והתיישבתי על
מכסה המנוע. הבטתי על הים.
אין לי מושג, כמה דקות ישבתי ככה עד שצלצול הסלולרי הקפיץ
אותי.
"אני רוצה שתבוא לאסוף אותי", היא נשמעה מבואסת. לא המשכתי
לשאול, פשוט נכנסתי לאוטו וחזרתי לנמל. היא תספר לי הכל בדרך.
ברגע שהיא נכנסה לאוטו, שמתי לב, שאין לה כלום על המצח. "אתה
לא תאמין, מה קרה לי," אמרה בקול נבוך, "אני אפילו לא יודעת,
אם אני רוצה לספר...יו, איזו פדיחה", היא חפנה את ראשה בידיה,
מנסה להתחבא מעצמה.
לבשתי ארשת רצינית, אבל חייכתי בליבי. "הוא התפוצץ?", שאלתי.
"ישבנו במסעדה הזו, ובר פשוט בהה בי! אז כשהוא קם לשירותים,
הוצאתי את הפודרה, אתה יודע..."
"ניסית להסוות?", אני כבר מכיר את כל השטויות האלה של הבנות.
"לא שמתי לב, אבל פוצצתי את זה...כשבר חזר הוא פשוט נתן לי מבט
אחד של גועל וברח", אורית סיימה את הסיפור.
"ברח?"
תמיד ידעתי שהוא דפוק.
"אתה באמת רוצה, שאני אפרט לך? כל המוגלה הייתה בחוץ. בטח
נראתי כמו היצור ההוא מ"גברים בשחור", זוכר? אז בר אמר לי משהו
על זה שאחותו התקשרה, היא צריכה ללדת ובלה בלה בלה."
את שארית הדרך עד הבית עשינו בשקט. נראה לי שהיא נטרה לי טינה
על כל הענין, אז לא ניסיתי לדובב אותה. לקראת סוף הנסיעה
הטלפון שלה צלצל.
הסתכלתי החוצה על הבתים המקולפים וניסיתי לא להקשיב.
"בר הזמין אותי לאכול איתו מחרתיים", היא הודיעה בצהלה כשסיימה
את השיחה, "מסתבר שאחותו באמת ילדה. נראה לי, שסתם עשיתי עניין
מהחצ'קון הזה...זה לא היה כזה נורא."
זה היה נורא.
יש משהו מתסכל, אפילו סיזיפי, בלהיות ידיד של מישהי שאוהבים. |