מסיבת סיום יב', ההופעה והאפטר- היום שאחרי.
עזבו, שבוע לפני. לחץ. כל הזמן חזרות, וחוזרים על המנטרה-
לא... לא ייתכן שזה נגמר. אבל כן, השבוע אנו, תלמידים מאושרים,
סוף- סוף מסיימים את הבית ספר בו אני לומד.
אז יש חזרות. ומה אני עושה? רוקד. אותם אנשים שמכירים אותי,
לעולם יטענו שזה לא ייתכן, אבל כן, אני רוקד.
חזרות. רוקד, ונתפסים חלקים בגוף. רוקד, ושוכח את התנועות, כי
מה עושים כשיש עוד עשרים "כוסית עם חוטיני" שמתכופפות מולך? אז
שוכחים כמה תנועות, ובריקוד עצמו מפתחים פזילה קלה הצידה, לתחת
של איזה מישהי. ואני, אני לא בן אדם שיטחי, אבל כרגע לא נשאר
לי יותר ממראה להתפס בו, כי נגמר. נגמר לי שלב בחיים, ועוד לא
התחלתי את השלב השני.
סופרפוזיציה שכזו. מכירים את אותו החתול? אז אני אותו הדבר.
אני לא יודע מה אני, תלמיד או חופשי, חייל או ש"ש, חי או מת,
עד שמישהו יבדוק אותי. אבל אני? אני בנתיים אפוף אדי אלכוהול
שנשארו מהמסיבה. אבל רגע- עוד לא הגעתי לשם. איפה הייתי? אה.
במראה.
עוד יותר קשה, זה להסתכל בצורה מינית על אותן בנות מיוחדות. זה
לא שיש לי בעיית דמיון, אני יכול לפנטז הכל על הכל- אבל זה
פשוט לא זה. הבנות עליהן אני מדבר הן אותן בנות (ואין הרבה
כאלה) עליהן נדלקת בכתה נמוכה יותר, ואולי אפילו לא רק בגלל
המראה- אבל לא יכלת להשיג. אז אפילו כמה כאלה היו לי בריקוד.
ואז אחר- כך כועסים עליי שאני לא שם לב. אה, וגם הכוסית של
השכבה הייתה שם, בלבוש חושפני מדי. למה מדי? כי לא יכלתי
להתרכז בהרבה דברים אחרים. טוב נו, את זה כבר עברתי, נעבור
נושא. הנושא הבא- ההופעה. מספר 1.
אצלנו בבית הספר יש איזשהי תכונה משונה. מסיבות סיום- יש
שתיים. אחת להורים- אחת לחברים(לא בהכרח בסדר הזה). אותן
הברכות, אותה ההופעה, אותם ריגושים, והבכי בשיר סיום. כולם
נשארים, וכולם נראים מזוייפים. אז מצטער כתה יקרה, ומחזור יקר-
עלי, לא הצלחתם לעבוד.
אז. המסיבה הראשונה. עולה לבמה לרקוד. הריקוד הוא הדבר הראשון
בהופעה- כולם עוד ערניים מספיק כדי לקלוט הכל- ואני, אני בשורה
הראשונה. עולה לרקוד, והמוזיקה מתחילה (לקרוא בסדר ההפוך).
למזלי, האורות דלוקים, דבר שללא משקפי שמש מוריד את היכולת
לראות משהו, והספוט מטייל לו על הבמה, נותן נקודת ייחוס במרחק
כדי להמלט מהמבט לקהל הרעב. אז הריקוד עובר בשלום. ועוד ריקוד,
הפעם עם משקפי שמש. רע. רע מאוד.
משקפי השמש נותנות לי את היכולת לראות מבעד למסך האור שיוצרת
מערכת התאורה, ולראות את כל הקהל. מעל אלף אנשים מביטים
לכיווני. אני מביט חזרה, והפעם לא שוכח להמשיך לרקוד. גם
הריקוד הזה עובר בשלום.
עוד כמה קטעי משחק ושירה, והגענו לשיר הסיום. השיר מתחיל, וכל
הבמה רועדת. המחזור קופץ כאילו אין מחר. השיר נכנס לפזמון
הראשון ("אני שוב מתאהב" של גידי גוב) וכל המחזור באקסטזה. אבל
אז, ישר אחריי הפזמון הראשון, צריך לשבת. למה? סבב תודות.
אז יושבים.
ואז שוב אקסטזה. פורשים לאחד מהפאבים האזוריים לחגוג.
ההופעה. מספר 2.
אז, הכל עבר חלק. זה לא עובד פעמיים. עולה לריקוד הראשון,
ונכנס להלם. רוב אורות הבמה, לרבות הספוט, מכובים. כל הקהל
מביט לי בעיניים. אני מחפש נקודה להאחז בה. ופתאום, כאילו
משמיים, אור קטן נידלק. מישהו הדליק מצית. תקוותי נענות בעוד
הזר מדליק סיגריה. סיגריה שלמה? מספיק זמן של נקודת ייחוס
לשלושה ריקודים גם. אז גם זה עובר.
ושוב, אותן הברכות. אותם הקטעים. אפילו כמה פאשלות, אבל הקהל
לא רואה ולא מבין. הוא הרי לא יודע מה אמור להיות.

אז סיימנו עם ההופעה. עכשיו מגיע פרק בשלושת הימים האחרונים
אותו אני לא כל כך זוכר, למרות שיחסית לזמן כתיבת ה"פרק", הוא
נגמר לפני פחות משש שעות. ה"אפטר פרטי".
אני זוכר נסיעה. בערך ב-11:45 לכיוון המסיבה. ישר, מסתערים על
בר החינם.הברמן אומר- "לא- אין קוקטיילים, אין בירה, ואין
כלום, עד שאתה מקפיץ." אז הקפצתי. ארבע. ברצף. קצת בירה, קצת
קוקטיילים, ומשם הזכרון דוהה אל תוך מערבולת של צבעים- בעיקר
בגלל נסיונות הפיזוז שלי ברחבה. אני מוכרח לציין שזה היה עסק
מסוכן לסובבים, שחטפו ממני ידיים רגליים ומה לא.
אחר כך, הפרידות. החלק העצוב של הערב. אם לא היה אלכוהול,
הייתי בוכה. אנשים שהייתי איתם שש שנים, והתרגלתי לראות כל יום
בבוקר, פתאום מתגייסים, ואני מדבר על פתאום כעל "בוקר אחריי
המסיבה" פתאום שכזה. אז מתחבקים, אומרים שלום, ומגיע תור ה"אם
אתה לא מבקר, אני הורג אותך." ואלה. ואז מגיעות הבנות, או יותר
נכון אחת ספציפית.
מירב. סיפור הרקע- כתה ח'. מרב עוברת לה כל בוקר בבצפר, ואני
מהופנט מהיופי, אבל מה אני מבין. אז הייתי קצת דלוק. ואז, היא
נהייתה חברה של מישהו (עד היום). אין אדם שיודע על זה, אבל היא
בעצם נשארה בשבילי הכי מיוחדת, כי אתם יודעים, "הדלקות" ראשונה
וכאלה... זה אף פעם לא עובר.
אז, מירב מגיעה. לא דיברנו יותר מפעמיים בחיים. אני מסתכל לה
בעיניים. היא מחזירה מבט. "להתראות מירב, שיהיה לך גיוס קל,
ואם לא תבואי לבקר..." היא אומרת "גם לך, שתהיה שנת שרות מהנה,
ובטח שאני אבוא לבקר בבצפר..." ואז, היא נותנת נשיקה, ואומרת
למה לא, גם חיבוק. אז אני מתחבק עם אותה "מירב", ופורק את כל
הרגשות שהיו לי, גם בקשר אליה, וגם בקשר למחזור ולפרידות
הכואבות שהיו לי. לא במילים. זה אין לי אומץ. פרקתי הכל אל תוך
האנרגיה של החיבוק.

אז נגמרה המסיבה, כולם הלכו, ואני עולה הביתה. מרגיש לא משהו,
כנראה שזה האלכוהול, אולי זה הלב. ועכשיו, איפה אני? מה אני?
סופרפוזיציה.
סופרפוזיציה. מצב בו הנבדק יכול להמצא בשני מצבים שונים,
לדוגמא חי או מת, באחוזים שווים. מצב שכזה, יגרום
לסופרפוזיציה, בה עד שתתקיים בדיקה הנבדק לא ייקרוס לאף אחד
מהמצבים.
אז אני בכזה. וזה קשה, כי מי יבדוק אותי, ומה הוא צריך לבדוק?

הגעתי הביתה. אני כבר מוכן לישון. היום יום שבת, והשעה היא 11
בבוקר. אדי האלכוהול עוד מפעפעים בי, וגם גלי השינה, אז סלחו
לי על קטעים לא מובנים או שגיאות כתיב, טוב?
נתראה מתישהו. אני.