עוד ויכוח שגרתי איתם. היא יושבת שם בסלון מנסה להתעלם, לתת
למילים לחלוף לידה. רק לשמוע, לא להקשיב...
"אנחנו מדברים אלייך". שתיקה. לפעמים עדיף לשתוק.
"את לא מדברת איתנו?". תמשיכי לשתוק, אל תכנעי למילים שעומדות
לך על קצה הלשון. פשוט תשתקי ותמשיכי לקרוא.
והיא ממשיכה לא להקשיב. יש כמה מילים שמצליחות להכנס דרך
האוזניים האטומות, אבל המוח מיד מסנן אותן החוצה. אסור שהן
יהיו שם בפנים יותר מדי זמן.
תתרכזי בעיתון, תפסיקי להקשיב כבר. היא מקשיבה.
הם צודקים. הוא לא שם עליה, בדיוק כמו שהם ניסחו את זה. והם
טועים.
והיא עדיין אוהבת אותו, ויודעת הכל, ולא רוצה לדעת, ושונאת
אותו.
לפעמים גם אותם, הצודקים, שרוב הזמן הם טועים.