רובנו לא יודע לסיים. לא יודעים איך להביא לגמר מערכת יחסים.
ולא שלא יודעים, יודעים, אך  הרבה יותר קל לנטוש. להעלם. פאף,
ואיננו. 'אחרי המבול'. לעשות בת יענה; לא רואים, לא קיים.
זהו אקט של מוגות לב, פחדנות. הימלטות משדה שפעם היה פורח
ועתה התגלה (לנוטש) כשדה בור נמוך רייטינג. ולא עומדות לו
לננטש תכונותיו הנפלאות שגרמו לנוטש (אך אתמול) לברך על כך
שבכלל פגש בו קודם לכן. אך עתה, רק דבר אחד ממלא את מוחו
וליבו: להימלט.
באנגלית זה נקרא 'דאמפינג' .Dumping בתרגום לעברית: להשליך,
לרוקן, להיפטר (מה משליכים ומרוקנים? אשפה, פסולת. בבת אחת
הפכו הזהב והאבנים הטובות של אתמול לאשפה ופסולת שיש להיפטר
מהם, להשליכם באמצע הלילה באין רואה במקום רחוק).
עד כאן הנוטש. והננטש? ובכן אין אדם שזה לא קרה לו, במערכת
יחסים זו או אחרת, רומנטית, או בין ידידים. רק אתמול החיוך החם
עטף את הכל. ולפתע, הנטישה.
ואז. אוה אז, אין מלים לתאר בושתו, כלימתו, עלבונו, מפח נפשו.
לפתע  נקרע מחיבוק ונזרק ממכונית נוסעת. בבת אחת תהום נפערה
תחת רגליו; מה שהיה אך לפני שניה קרקע תומכת, מוצקה וממשית -
הפך בהרף עין מהיר - לתהום פעורה.
רגע אחד הכל מלא נוכחות וברגע השני כלום. לפני רגע הפרטנר היה
קיים, נוכח, מלא רצון טוב, ידידות או אהבה (תלוי באופי מערכת
היחסים) ופתאום התאיידות שכזו.
( כמו לבוא ולהושיט יד לשלום למישהו, ובמקום יד מושטת  פוגשים
את החלל של ה'אין יד').
אין דבר נורא יותר, זה לא כמו ריב, או אפילו בגידה. אין
אינטיתיזה גדולה יותר לנוכחות, לישנות של משהו  - מאשר האין
שלו. הישנות היא חיים, האין הוא מוות. הוא ריקנות, כלום. וזה
לא ריקנות או אין זוחל. אלא התפוצצות של כלום.  
נטישה.
ביחד יצרנו יצירה, ולקחנו אולי בחשבון שהיא  עשויה להיגמר מתי
שהוא ומישהו אמור להביא אותה לסיום. אך במקום הנקודה, או סימן
הקריאה, או במקום השורות ההולכות ומובילות לסופה של היצירה  -
היא נותרת עזובה ושבורה כדירה שנגמרת באמצע הריצפה.
במקום שהקיץ יפנה עצמו, באיטיות,  לסתיו מכובד ועצוב - הוא
אוזל לפתע לתוך אין ריקני ומחריד.

כמה שזה שונה מן ההתחלה. אז כל הביחד הזה  נראה כה מוצק, כה
ברור, כה ודאי.  נכון ושורשי כמו עץ ששורשיו יורדים ומגיעים עד
לב האדמה, עץ ששום רוח או סערה לא תתיק אותו מן המאחז האיתן
הזה באדמת המציאות.
ועל כן כה גדול העלבון, כה עצומה התדהמה - כשחצי שניה לאחר
הוודאות הנחרצת הזאת - השורשים כלא היו והעץ המוצק מוטל על
צידו ללא קשר לאדמה.
בכלל, כל ההתחלות מתחילות נפלא. ביחד, תמיד ביחד,  מלאים
בתקוות ממשיות לצמיחה משותפת. הפגישה הראשונה היא לעולם מאורע
מרגש. זהו מפגש עם נפש תאומה שתמיד ידענו שמחכה לנו היכן שהוא,
מתי שהוא -  בחיים הקשים הללו. והנה, הללוליה,  במקום כלשהו
בתסריט - היא מופיעה. יש הכרת תודה, אנחת רווחה; סוף סוף, אני
לא לבד, יש מישהו איתי, שיעניק חום, תמיכה, אמפטיה. יתן כתף
בקטעים הקשים שיבואו.
ואז, ללא אזהרה מוקדמת כל זה נגמר,  באחת; קודם הייתה תמיכה
ועכשיו בבת אחת התחלנו ליפול. הגב התומך, היד המחבקת, החיוך
המחמם המלים המנחמות ובעיקר העיניים הקורנות - נעלמו ובמקומן
ניבטים חללי ארובות העיניים, מציצים בנו מתוך הגולגולת הריקה.
גולגולת המונחת על גבי שלד, שהסתתר בתוך הבשר ודם שרק לפני רגע
היה האדם הכי קרוב ומוחשי.
רק לפני רגע.
ועכשיו?  כלום.
נטישה.