לא חשבתי שתהיה שונה מהאחרים, הרי אי אפשר אחרת. כולכם אותו
דבר. כולכם נחמדים בהתחלה, כולכם מבטיחים. וכולכם גם משקרים,
ומפרים הבטחות, ופוגעים. למדתי את זה בדרך הקשה, פעם אחר פעם.
למדתי את זה לפני שהכרתי אותך. למדתי את זה לפני שאמרת שאתה
אחר. אתה, שהבטחת לא לפגוע, ולא לשקר, ולעולם לא לעזוב.
ולאהוב. אתה, שבכלל לא היית אמור להיות כמוהם, אתה שבאת למטרה
אחרת לגמרי, אתה שסטית מהמסלול שייעדתי לך, אתה שהפכת לאחד מהם
- אתה שברת לי את הלב, שוב. את אותו לב שנשבר כל-כך הרבה
פעמים, את אותו לב שהבטחת לא לשבור. גם אתה, כמו כולם, הפרת את
כל ההבטחות שלך. גם אתה, כמו כולם, הפכת הכל לשקרים. גם אתה,
כמו כולם, עזבת אותי לטובת מישהי אחרת. בלי להגיד כלום, רק
להראות. רק להתנהג. גם אתה, כמו כולם, פגעת בי. וגם עכשיו, כמו
פעם, אני בוכה. אני בוכה, וחושבת עלייך ועליי, ועל החברות
שהבטחת לי. וחברים לא משקרים. חברים לא מפרים הבטחות. חברים
מספרים הכל אחד לשני, לא בוחרים מה נוח להם לספר ומה נוח להם
לתת לשני להבין לבד, ולברוח. חברים לא עוזבים.
באמת לא חשבתי שתהיה שונה מהאחרים, הרי אי אפשר אחרת. אבל
אתה... שכנעת אותי להאמין שתהיה אחר, שתמיד תהיה איתי, שאתך
אני לא צריכה לפחד. ופחדתי. פחדתי כל-כך, ואתה העברת את הפחד
הזה. והאמנתי בך. האמנתי שאתה לא תהיה כמוהם, שאתה אמיתי. באמת
שהאמנתי לך! וכל-כך אהבתי את מה שהיה לנו. אבל אתה... אתה בחרת
להרוס הכל. בדיוק ברגע שחשבתי שמצאתי, הבנתי ששוב עשיתי את
טעות חיי. אי אפשר לסמוך עליכם, אי אפשר להאמין בכם... אסור!
ואתה... אתה לימדת אותי את זה. אחרייך, אני לא אפול בפח הזה
שוב. אני לא אתן לכם לעשות לי את זה שוב.
קיוויתי שתהיה שונה מהאחרים, כי חייב להיות אחרת. אבל טעיתי.
אכזבת אותי, פגעת בי, שברת אותי. החזרת אליי את כל הכאב
שניסיתי לשכוח. באמת שאהבתי אותך. באמת. אבל אני לא יכולה
לאהוב אותך יותר. אני לא יאהב אף אחד מכם יותר. אם אתה לא היית
שונה מהאחרים, אף אחד מכם לא יהיה שונה מהאחרים... כנראה שאתם
באמת לא יכולים אחרת.