אני מניחה ש... לכל אחד יש את הרגעים האלה,
שהוא נשבר בהם. נשבר לעצמו, מבפנים.
לא 'בום!' שמקים רעש גדול...
אלא מן 'קליק' קטן, אצלו בלב, שרק הוא, ואולי עוד בנאדם אחד,
או שניים בעולם מסוגלים להבחין בו.
זה לא שקרה משהו נורא... באמת, הכל בסדר.
הדברים הכי קטנים, הם שעושים את ההבדל...
שיר שמזכיר לי אותו,
משפט לא במקום של מישהו, מחשבות שחורות...
כל הפריטים האלה מסתובבים חופשי בחלל שלי...
ורק אחדים פוגעים בנקודה הרגישה.
וכשהקליק, הקטן הזה, חוזר על עצמו שוב ושוב
הדברים הכי קטנים, גדלים לאט לאט.
והופכים משמעותיים יותר.
והקליקים מתאגדים לסדקים שנפערים בפנים
והסדקים רק מתעבים עם הזמן
ואני? מוצאת בסוף את עצמי לבד, עם השברים...
מגלה מחדש, עד לפעם הבאה שיתאחה
שלב שבור, הוא לב שלם.