מכירים את ההרגשה הזו של ריקנות בחיים שלכם? כאילו שאתם חיים,
אבל בעצם מתים?
אתם חיים, אבל לא בשביל עצמכם. להפך, הדבר האחרון שתחיו בשבילו
הוא אתם עצמכם?
ככה אני מרגישה
אני לא יודעת מאיפה הכל התחיל, אבל מאז זה לא דעך לזמן ממושך.
אף פעם לא הייתי כל כך חסרת רצון לחיות, כל כך סגורה ורגישה.
אני, קשה לי לבכות. אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי בוכה בלילות
הבודדים.
יש לי סביבה אוהבת. בית חם והכל. אבל הכל מזויף. אמא אוהבת?
אבא אוהב? שטויות.
הם בקושי מכירים אותי. ואבא שלי בכלל לא פה פיזית. סתם קול
ששומעים דרך האפרכסת של הטלפון פעם בשבועיים- שלוש. אם בכלל.
הם שניהם בכלל כמו ילדים קטנים. מאז שאני בת 5 הם גרושים. עשר
שנים. לא הגיע הזמן לסלוח?
אני שונאת את זה. אני מכירה ילדים בני 5-6 שמתנהגים בבגרות
יותר מההורים שלי.
מה שאני באמת צריכה זו את החברה הכי טובה שלי. אבל ה"אמא" הזו
החליטה לקחת אותה ממני.
אז יוצא שאני בעצם לבד בעולם. חיה רק בשביל אחרים. כדי לעזור
כשצריך ואפשר. ועוד החברות שלי קוראות לי נצלנית. מוזר, לא?
אבל באמת עכשיו, הסיבה היחידה שעוצרת אותי מלהרוג את עצמי כבר
מעל שנה, זו החברה הכי טובה שלי.
אני כל כך אוהבת אותה. היא הכל בשבילי. אני מאוהבת בה כמו
שבחיים לא חשבתי שאהיה מאוהבת במישהו / מישהי.
זה מצחיק, דווקא, להיות מאוהבת. גורם לאושר מעבר לכל דמיון.
ומצד שני, להכיר את ההרגשה הזו, זו הרבה פעמים הסיבה לדיכאונות
שלי.
שלא תבינו לא נכון, אני באמת מאושרת איתה, במין בועה כזו. אבל
הלילות בלעדיה, הם בלתי נסבלים. מעניין אם היא יודעת את זה.
אני לא נרדמת בגלל זה. בגלל בכי, בגלל פחד. וכשאני כן נרדמת,
אני לא רוצה להתעורר, לפחות לא בקרוב. אני רוצה לישון כמה
שיותר שעות כדי לא להתמודד עם המציאות. והמציאות היא שאני
בלעדיה.
אני יודעת שאם אני אעשה לעצמי משהו אז היא פשוט תמות. תמות
מבפנים ומבחוץ. בגלל זה הבטחתי, הבטחתי שאני לא אפגע בעצמי.
אני מנסה כל כך חזק לקיים את ההבטחה הזו. וזה הדבר הכי קשה
שעליי לעשות.
יש כל כך הרבה דרכים... וזה כל כך פשוט... זה כזה מפתה.
אבל אני לא אהיה אנוכית. אני אחשוב עליה, על מה שזה יעשה לה.
זה מה שעוצר אותי מלבצע את ה"דבר".
איך הגעתי למצב הזה? כל החברות הטובות שלי - ואני לא מוצאת דרך
להיפתח בפניהן.
רק היא. רק בפניה. היא הכל בשבילי... רק היא מסוגלת לגרום לי
לדבר ולשפוך את כל הלב. בחורה יכולה לעשות לך את זה. במיוחד
מישהי כמוה. היא מיוחדת. היא פשוט מלאך.. כל כך קל להתאהב בה..

אני אומרת לכם. תדברו איתה כמה דקות ותראו איזו מיוחדת היא.
אז אני נשארת ערה כל לילה, חושבת עליה. חושבת על הרבה דברים
אחרים. דברים כואבים. ואז אני סוף סוף נרדמת, הרבה פעמים בתוך
שלולית מלוחה של דמעות שיצרתי בעצמי. נרדמת לשעות. לא רוצה
להתעורר. לא לחיים כאלו..
אני רוצה להתעורר לחיים איתה. חיים משותפים שלנו. שאף אחד לא
יפריד בינינו. שכולם יוכלו לראות כמה טוב לנו ביחד. ואיזה זוג
אידיאלי אנחנו. אני לא רוצה להוכיח להם. אני פשוט רוצה את
ההבנה שלהם. ואת הברכה שלהם. אפילו את התמיכה, כשצריך.
אז ככה יום שלם עובר אצלי. אני ישנה בבוקר עד הצהרים. מעבירה
כמה שעות ערה, יוצאת עם הכלב. אוכלת פה ושם כשאני זוכרת שצריך.
מעבירה איכשהו את הערב. בכל דרך שבאה. ואז שוב נשארת ערה עם
המחשבות ההרסניות שלי.
אין לי מושג בכלל למה אני כותבת את כל זה. או למה אני חושבת
לפרסם את זה באינטרנט.  אולי זהו איזשהו ניסיון נואש לשנות את
החיים האלה, או לשמוח טיפה. שמחה שהיא אמיתית.
בכל אופן, הנה לכם, החיים שלי. זו אני... יש לכם הזדמנות לרדת
עליי, להזדהות איתי, או פשוט לעבור ליצירה אחרת של מישהו אחר
ולשכוח את כל מה שהרגע קראתם. אני יודעת שזה מה שאני הייתי
עושה..