לפני הרבה שנים באי אחד רחוק בשם היינן גרה ילדה סינית קטנה.
היא הייתה מוכשרת מאד. יום אחד בזמן ארוחת הערב היא אמרה
לאימא: "היום אחותי הגדולה לימדה אותי לקרוא". "אההה" אמרה
אימא שלה, "את לא יכולה ללמוד לקרוא ביום אחד".  הילדה הקטנה
הרימה מהשולחן את אחד המצרכים שאימא שלה קנתה באותו יום וקראה
לאט לאט: "קיסמי אוזניים לשימוש חיצוני בלבד".
"לשימוש חיצוני בלבד?" היא שאלה, "אבל אנחנו כולנו מנקים גם
בפנים?" "טוב" אמרה אימא שלה "אם זה לא מגרד ומדגדג בפנים אז
אין צורך לנקות". ומאז הילדה ניקתה אוזניים רק מבחוץ.
המשפחה של הילדה הייתה מאד מוזיקלית. האבא נגן ברביעייה קאמרית
בצ'לו מוזיקה קלאסית שזו מוזיקה שמבוגרים אוהבים בדרך כלל
והאחות הגדולה נגנה בלהקת בית הספר מוזיקת רגה שזו מוזיקה
מג'מייקה שחביבה על צעירים.
ערב אחד בסוף ארוחת הערב האבא ראה את הילדה הקטנה שתמיד הייתה
גומרת לאכול אחרונה יושבת בנחת ומנצחת בעזרת מקלות האכילה שלה.
"על מה את מנצחת?" הוא שאל בהפתעה. "על המוזיקה שבאה משם" אמרה
הילדה והצביע על המקרר שלשמאלה. הוא פתח את המקרר: "ממ ביצים,
חלב, פיצה ישנה אבל לא מוזיקה?????"
"תמ תדה דם" זמזמה הילדה כשהיא ניצחה והאבא מיהר לקחת עט ונייר
והתחיל לרשום. "זוהי מוזיקה קלאסית יפה מאד אבל אני לא מכיר.
ממש מוצלח, איפה שמעת את זה?" "מפה" אמרה הילדה והצביעה- "אולי
מזה שעושה קוביות קרח במקרר". "טוב שיהיה" אמר האבא.
למחרת בארוחת כשהיא שוב ישבה אחרי כולם וניצחה באה אחותה
הגדולה: "איזה מוזיקה את מנגנת עכשיו?" היא שאלה והילדה זמזמה
תוך כדי ניצוח: "נה ננה ננה". "אהה" אמרה אחותה בהפתעה "אבל זו
מוזיקת רגה מג'מייקה מאיפה את מכירה?"
"זה משם" אמרה הילדה והצביע לימינה לכיוון דלת בית השימוש.
אחותה בעיניים גדולות פתוחות ניגשה לפתוח את הדלת. אבא שלהם
ישב שם קורא עיתון: "אי אפשר לקרוא עיתון בשקט בבית הזה?" הוא
שאל כשהוא מסתיר את עצמו.
וככה ערב ערב המשפחה הייתה מקשיבה ושומעת יום אחד מוזיקה
קלאסית ויום אחריו מוזיקת רגה.
כך שיום אחד הם לקחו את הילדה לפסיכולוג ילדים. הפסיכולוג שאל
המון שאלות ובסוף אמר: "הילדה מוכשרת ובעלת דמיון האם יש איזו
בעיה עם המוזיקה?"
"לא", אמר האבא, "בעצם הרביעייה שלי מופיעה השבוע לפני ראש
העיר ביצירות קלאסיות מצד שמאל, ולהקת הקצב של בית הספר של
אחותה קוצרת הצלחה גדולה עם מוזיקת צד ימין, אז מצדנו הכל
בסדר".
בסוף השנה הילדה הייתה אמורה להתחיל ללמוד בבית ספר והלכה
לעשות בדיקות אצל הרופא. "ראייה טובה", אמר הרופא, "שיניים מצב
טוב, נשימה טובה", אבל כשהוא הסתכל באוזניים הוא בדק טוב ואמר:
"משונה מאד גרים אצלך באוזניים."
"מי גר" שאלה הילדה? "באוזן שמאל אני רואה משפחה של צרצרים
לבנים קטנים והם גרים ממש ברמה, יש להם מיטות ותמונות וכלי
נגינה והם יושבים עכשיו לצוהריים ליד שולחן עם מפה לבנה אדומה.
טוב בואי נבדוק בצד שני." בצד שני הוא מצא משפחת צרצרים קטנים
שחורים. "הם מבולגנים נורא" הוא אמר, "יש להם מיטות כפולות
וערסלים והמון כלים מלוכלכים בכיור ותופים".
"אז מה לעשות" שאלה הילדה? "אני רופא אנשים" אמר הרופא "אני
חושב שאת צריכה ללכת לאנטמולוג, זה רופא חרקים". הילדה הלכה
לאנטמולוג.
"מאד מעניין" הוא אמר, "באוזן שמאל גרה אצלך משפחת צרצרים
אוסטרים ננסים, ובאוזן ימין משפחת צרצרי ג'מייקה". הוא התקרב
לאוזן שמאל התכופף ואמר: "הלו הלו..."
"כן", אמר צרצר קטן ולבן שהופיע בקצה האוזן לבוש בחליפה של
שלושה חלקים, "ואס איס דס?".
"מי אתה?" שאל האנטמולוג. "אנחנו משפחת צרצרים אוסטרית, שנה
שעברה כשהגנון הלך לגן הזואולוגי גילינו שהאוזן השמאלית של
הילדה חמה ונעימה ומלאת שעווה ומזמן לא ניקו אותה אז עברנו
לגור שם. אנחנו חובבי מוזיקה קלאסית וממש נוח לנו כאן".
"ולמה אתם מנגנים יום כן ויום לא?" שאל האנטמולוג. "כי בצד
השני יש לנו משפחת שכנים איומה ונוראה שמנגנת משהו שהם חושבים
שהוא מוזיקה אז החלטנו להתחלק בימים יום אחד הם ויום אחד
אנחנו".
"אהה" אמר הרופא: "יש משהו שאפשר לעשות עבורכם?"  "כן" אמר
הצרצר "האם אתה יכול לעזור לנו להוציא תקליט??"
האנטמולוג עבר לאוזן השניה.  "הלו הלו", הוא אמר.
"cool man " אמר צרצר שחור עם תסרוקת היפי שהופיע בקצה האוזן,
" what's up?"  
"ומי אתם?"  "אנחנו כמו שאתה רואה חובבי מוזיקת רגה, מוזיקה
אמיתית לא הקקופוניה הזו שהזקנים היקים ההם חורקים שם".  "האם
יש משהו שאפשר לעשות עבורכם?" שאל האנטמולוג  "כן" אמר הצרצר,
"האם אתה יכול להשיג לנו חתימה של בוב מארלי?"
וכך כל יום שישי הילדה הייתה יושבת בשולחן שבגינה עם שני
מיקרופונים קטנים מציצים מהאוזניים שלה ומנצחת. בהתחלת הערב
היו כל החברים של ההורים שלה באים לשמוע מוזיקה קלאסית מאזן
שמאל ובלילה כשהזקנים היו הולכים היו מגיעים החברים של אחותה
לשמוע מוזיקת רגה מאוזן ימין ולרקוד. וכולם היו מאושרים וכנראה
עדיין עד היום הזה.