ג'סי הניפה את זרועותיה מעל ראשה והסתחררה בתוך קציפת מלמלה
ורודה. "נכון שהיא נהדרת?" לחשתי לרונלדו. הוא הנהן, וחיוך גאה
זרח על פניו.
הבמה הוצפה בצלילים המתוקים של צ'ייקובסקי, כשג'סי גלשה על
קצות אצבעותיה אל תוך החלום של קלרה. המורה שרקדה את
הנסיך-מפצח-האגוזים הניפה אותה למעלה לקול מחיאות הכפיים של
הצופים ואני שחררתי אנחת רווחה למראה הנחיתה המושלמת.
אל הבמה האפופה אור סגול החלו טופפות ילדות נוספות. התנתקתי
לרגע וחשבתי שוב על ג'נבה. הבטתי ברונלדו - באור שהבהב מהבמה,
נראו פניו סגולים ומהורהרים. שמתי את ידי על ברכו, והוא הפנה
אלי מבט שואל.
לעזאזל עם ג'נבה.
חייכתי והנחתי את ראשי על כתפו.

המסיבה שלאחר ההופעה היא ארוע לא פחות חשוב מההופעה עצמה. חוג
בלט יוקרתי הוא לא רק מקום בו לומדות הילדות כיצד לעמוד על
קצות האצבעות; אלא בעיקר הזדמנות  למפגש חברתי בין אותם הורים,
המסוגלים לשלם את המחיר השערורייתי שגובה מאדאם מיקולינסקי.
באולם בו התקיימה המסיבה, היו כל המי ומי בעיר. לא רק אני
לבשתי שמלת משי וענדתי ענק יהלומים, גם הנשים האחרות זהרו לאור
הנברשות.
המיקולניסקי צעדה לעברי בחיוך מקצועי על פנים מתוחים היטב.
"קרוליין, יקירתי. אני מופתעת לראות אותך כאן, חשבתי שאת כבר
בג'נבה!"
החזרתי לה חיוך ואמרתי לה שאני טסה הלילה, ושלא הייתי מפסידה
את ההופעה של ג'סי בעד שום הון שבעולם. היא הניחה יד על כתפי.
"כשרון אמיתי, הילדה הזו. מבנה גוף מצוין." הנדתי ראשי והיא
ריחפה לה הלאה.
"לך תדע" אמרתי לרונלדו, "אולי הייתי פעם בלרינה."
החיוך נמחק מפניו ואצבעותיו התהדקו על זרועי עד כאב. מלצר חולף
הניח בידינו כוסות יין מלאות, ואני חילצתי בעדינות את זרועי
מתוך אצבעותיו.

0.2 מ"ג ציפרטסרוטין. להעלות ב- 0.1 ליום עד ל- 0.6 מ"ג.
100 מ"ג טגרטול.
יש לעקוב אחר תפקודי כבד.
תופעות לוואי אפשריות: צמרמורות, בחילות והקאות.
ד"ר גלאי.

"בוא נלך הביתה" אמרתי, "עדיין לא ארזתי." הוא הנהן והרים את
ג'סי. הדרך אל היציאה הייתה ארוכה. האנשים עצרו אותי, לחצו את
ידי וברכו אותי. מלמלתי לכולם
"באמת-תודה-לא-הייתי-מפסידה-את-ההופעה-אני-טסה-הלילה." כשיצאנו
אל הלילה הצונן השעה כבר הייתה מאוחרת וג'סי נמנמה בזרועותיו
של רונלדו.
בחדרה, במיטה מוקפת כילה שקופה, התרתי בעדינות את הפקעת שאספה
את התלתלים החומים. תחבתי לזרועותיה את הדובי הכחול וכיסיתי
אותה. הבטתי בריסים שרפרפו על לחייה. שלושה ימים לא אראה אותה,
רציתי לחרוט את המראה בזיכרוני.
"הכנת כבר את הנאום?" שאל רונלדו כשחזרתי לחדר. הנדתי ראשי
בשלילה. "בטיסה אני אחשוב על משהו. אבל בוא נדבר על ג'נבה."
הוא פרע את שיערו באצבעותיו. אהבתי את הדרך בה היה שיערו צונח
על מצחו כשעשה זאת. "אני חושב על המצלמות" אמר, "הם ישדרו את
זה בכל העולם. ואולי מישהו, אה... מה נעשה אז?"
העברתי את ידי על הסוודר שקיפלתי. הסיבים היו רכים ועמוקים
למגע.
ידעתי ממה הוא חושש.
"לא נעשה שום דבר שלא עשינו קודם" אמרתי בקול לא משכנע.

0.6 מ"ג ציפרטסרוטין בהזרקה, למשך חודש. חיוני: המשך בדיקת
תפקודי כבד.
150 מ"ג טגרטול.
תופעות לוואי אפשריות: צמרמורות, בחילות, הקאות.
עד כה לא נצפו תופעות לוואי.
ד"ר רומנוף.

הם המתינו לי בשדה התעופה עם שלט ענק עליו היה כתוב באותיות
מסולסלות ד"ר קרוליין לסטר. "קרוליין", אמר לי רונלדו לפני
עשר שנים. "שם מתוק. מתאים לך?" ואני הסכמתי. את 'לסטר' הוספתי
אחרי שנתיים, כשנישאנו בטקס צנוע. מדורי הרכילות הוצפו
בניחושים אודות האישה שכבשה את ליבו של הרווק המבוקש. אני
קראתי בדבקות כל מילה ולא למדתי שום דבר חדש. קיוויתי שאחרי
ג'נבה אדע יותר, אבל רונלדו הגיב כאילו נחש צפע אורב לי שם.
במטוס ניסיתי להתגבר על הצמרמורת שאחזה בי ולישון, אלא שחלומות
טרופים והבזקי תמונות העירו אותי שוב ושוב. כיסי אוויר טלטלו
את המטוס ואני התחרטתי שלא לקחתי כדור נגד בחילה.
במרכז אולם כניסת הנוסעים עמדו שני מקבלי פני. האחד, גבוה
במקטורן לבן; והשניה כבדת גוף ופרועה, לבושה סוודר מרושל. היא
זו שהדפה למעני את העיתונאים, לחצה את ידי בחום וזרזה אותי
לצאת. "הטקס מתחיל בעוד שלוש שעות, כולם כבר הגיעו. בואי נדבר
בדרך, במכונית." ואמנם היא דיברה ללא הרף. הסבירה את סדרי
הכניסה והיציאה, ציינה שמות שהיה עלי לזכור ופרשה לוח זמנים
צפוף של ראיונות. השני רק נעץ בי מדי פעם מבטים סתומים. "ד"ר
גלאי יאסוף אותך עוד שעה", אמרה לי הפרועה, והפליגה לדרכה.
גלאי הציץ בשעונו. "אני אחכה לך עד שתהיי מוכנה. יש לי
סבלנות." הדהד קולו.
אולי כבר שמעתי אותו פעם אומר לי את המלים האלו?
לפעמים עייפות יוצרת תחושת דז'ה וו, חשבתי, צועדת מאחורי הנער
עם מזוודתי. אבל כשהמתנתי למעלית, הצצתי בו בחטף מעבר לכתפי.
הוא נשען על עמוד ושוחח בטלפון סלולרי. פניו היו רציניים,
ולרגע הצטלבו מבטינו.

בצילום סי.טי. נראו שינויים חיוביים קלים. המלצה: אבחון
באמצעות MRI בנוסף לסי.טי.
שבוע נוסף של 0.6 מ"ג ציפרטסרוטין לא בהזרקה, רק דרך
האינפוזיה.
200 מ"ג טגרטול.
תופעות לוואי אפשריות: פגיעה בתפקוד כבד, סחרחורות, פריחה.
ד"ר רומנוף.

הטיסה הביתה הייתה אף גרועה מזו שעברתי שלושה ימים קודם.
הגעגועים לג'סי ורונלדו היו כמעט בלתי נסבלים. בלילות התהפכתי
במיטה הגדולה שבמלון, כשחלומות על ד"ר גלאי במקטורן הלבן,
ורונלדו נועץ את אצבעותיו בזרועי, מתערבלים זה בזה. המתח ולוח
הזמנים הצפוף החלו לתת בי את אותותיהם ושני הראיונות האחרונים
בוטלו לאחר שהתמוטטתי ביציאה מאולפן הטלוויזיה. ד"ר גלאי היה
לצדי כשהרגשתי שרגלי כושלות תחתי ואני מונפת גבוה בידיה של
מאדאם מיקולניסקי. היא סחררה אותי באוויר והניחה לי לצנוח
למטה. במקום במה הייתה שם תהום שחורה משובצת בזרקורים סגולים
שהבהבו בדרכי המחליאה לתחתית.
"תתעוררי, את יכולה. קדימה, תפתחי את העיניים." שמעתי את קולו
של גלאי מעובה, כאילו הוקלט והופעל שוב בהילוך איטי. מצמצתי
מול פנס רב עוצמה שהופנה אל תוך עיני. עצמתי אותן שוב, והנחתי
לעצמי לרחף בחצאית מלמלה ורודה אל זרועותיו של רונלדו.
קולו של ד"ר גלאי התפוגג בחשכה.

התעוררתי בחדר המלון. שני אנשים בחלוקים לבנים חייכו אלי.
"התעלפת ואחר כך ישנת עשר שעות רצופות" אמר אחד מהם. "מתח
ועייפות מצטברת."
לקראת הטיסה הם ציידו אותי בכדור שינה ובסירופ נגד בחילה, אלא
שהמטוס היטלטל ללא הרף ואני נרדמתי והתעוררתי חליפות. בתוך תיק
היד מונח היה כרטיס הביקור של ד"ר גלאי. "הגיע הזמן," אמר לפני
שעליתי למטוס, "חייבים לקחת סיכון."

בשדה התעופה חיפשתי את רונלדו וג'סי בין מאות הנוסעים ומקבלי
הפנים. צוות טלוויזיה הפנה לעברי זרקור, ואישה מאופרת בכבדות
תקעה מיקרופון לתוך פי. "ברוכה הבאה" אמרה לעבר הזרקור ופנתה
אלי. "את יכולה אולי להגיד משהו לצופים?"
"תודה רבה לכולם על ההתעניינות. עכשיו אני רוצה הביתה" אמרתי
בחיוך שתבע ממני מאמץ רב.
רונלדו וג'סי לא היו שם. הוצאתי את הטלפון הסלולרי מהתיק
בידיים רועדות. כרטיס הביקור של ד"ר גלאי נשר ממנו ונעלם בין
רגלי ההולכים ושבים. לא עצרתי להרים אותו, וחייגתי הביתה.

דריכה במקום, רגרסיה אפשרית. אני ממליץ להוסיף 0.1 מ"ג
ציפרטסרוטין. יש לחלק לשתי מנות יומיות כדי להקטין את הסיכון.

250 מ"ג טגרטול.
סי.טי. נוסף מחר בבוקר.
תופעות לוואי אפשריות: עוויתות אפילפטיות.
ד"ר גלאי.

רונלדו הגיח מאחורי וחיבק אותי לפני שהטלפון סיים את החיוג.
"אני מצטער על העיכוב, יש ערפל כבד, כמו לנסוע בתוך צמר גפן,"
נשק לי וגחן לעבר ג'סי. היא הביטה בי במבט זועף ושילבה את
ידיה. "הנה אימא, מותק. אמרתי לך שהיא חוזרת היום. בואי, חבקי
אותה."
כרעתי על ברכיי והושטתי לה את ידי. "בואי חמודה. כל כך
התגעגעתי אלייך." אבל היא הידקה את ידיה אל גופה וסירבה להביט
בי. ניסיתי להרים אותה והיא ניערה את זרועותי ממנה.
"בואי נלך הביתה חומד. הלילה אני משכיבה אותך לישון." אמרתי אל
פניה הזועפות.
הדרך הייתה טבולה בערפל כבד. ישבתי עם ג'סי במושב האחורי ונתתי
לה את השוקולד שקניתי במטוס. היא התרצתה ולעסה אותו בשתיקה.
"היא כועסת כי נעלמת לה ולא היית כאן לעשות לה קוקו-של-בלרינה
לחוג בלט" אמר רולנדו.
"אבא לא יודע איך עושים אותו והוא התפרק לי באמצע שעור בלט!"
אמרה ג'סי בעלבון.
"אני מבטיחה לך לעשות את הקוקו מחר, מותק. אני מבטיחה."
ג'סי הביטה בי. "את לא תלכי יותר?"
הנדתי בראשי נמרצות. "לא. אני לא אלך יותר. בפעם הבאה אקח אותך
איתי. אני מבטיחה." היא חייכה ונצמדה אלי.
שמעתי את רונלדו צוחק. מבעד לחלונות המכונית לא ניתן היה לראות
דבר מלבד הערפל הסמיך. היינו רק שלושתנו שם.

רגרסיה ברורה. אין אפשרות להגדיל את מינון הציפרטסרוטין.
300 מ"ג טגרטול. מינון מקסימלי.
נתחיל בתוספת הדרגתית של אפוסרוסיד.
תופעות לוואי אפשריות: עוויתות אפילפטיות, הבזקים, פריחה.
ד"ר רומנוף

"אל תתקשרי אליו." רונלדו הטיח את כרטיס הביקור של גלאי
בשולחן. הבטתי בו מבולבלת. זכרתי בברור שהוא נפל מהתיק שלי.
"איך הוא הגיע אליך?" שאלתי בהפתעה.
"בדואר", ענה ביובש.
ג'סי קטעה את השיחה. היא נכנסה לחדר לבושה בפיג'מה ובקול
מתייפח ביקשה את הדובי הכחול. הלכתי אתה לחדר. הדובי היה מתחת
למיטה. "הוא נפל כשישנת. בואי נחבק אותו ונלך לישון" אמרתי לה.

"מחר תעשי לי קוקו-של-בלרינה, נכון?" שאלה בקול מנומנם.
כיסיתי אותה. "הבטחתי, נכון? לילה טוב מותק".

כשחזרתי, כרטיס הביקור היה קרוע לפיסות זעירות. "אסור לך לפגוש
אותו שוב או לענות לו אם הוא יתקשר. אני לא אעמוד בזה,
קרוליין. גם לא ג'סי."
פניו היו חיוורים ומתוחים ועיניו מבוהלות. רציתי להגיד, שאני
רק רוצה לשמוע מה יש לגלאי לומר לי, רק לדעת. לא יותר. אבל לא
אמרתי. הבעת פניו הפחידה אותי. מעולם לא ראיתי אותו כך.
התחננתי שיסביר, אבל הוא הניד את ראשו. "לא תהיה דרך חזרה. אם
את רוצה להישאר איתנו, את חייבת להבטיח לי."
הבטתי אל תוך עיניו וידעתי שלעולם לא אוכל להיפרד ממנו או
מג'סי. "אני מבטיחה" אמרתי.
הוא משך אותי אליו. "בואי נלך לעשות אהבה." לחש, "כל כך
התגעגעתי אלייך."

נראה שהרגרסיה נעצרה. יש להעלות שוב את המינון של האפוסרוסיד.

אם תתרחש שוב רגרסיה, נסתכן בהעלאה של מינון הציפרטסרוטין.
300 מ"ג טגרטול.
חיבור קבוע למוניטור. MRI נוסף מחר בערב.
ד"ר גלאי.

כשהטלפון צלצל כבר ירדתי אל חדר ההסבה ושתיתי קפה של בוקר מול
החלונות הצרפתיים הגדולים הצופים אל המדשאה. התבוננתי בג'סי
ורונלדו ששיחקו בכדור. תלתליה התנופפו כשזינקה לתפוס את הכדור,
ורונלדו הפריח לעברי נשיקה וצחק. התמתחתי כדי לנער את העייפות
שלא הרפתה ממני והנחתי את הכוס על השולחן. רציתי להצטרף אליהם
ולרגע היססתי אם לענות או להניח לו לצלצל.
שלחתי ידי אל השפופרת.
"אני מחכה לך" לחש קולו של גלאי.
רציתי לטרוק את הטלפון, אבל ידי לא נעה. היא רותכה בחום עז אל
השפופרת. הכאב היה פתאומי וצורב. שלחתי את ידי השנייה אליה.
החוט שהסתלסל מתוך הטלפון נכרך סביבה והחל למשוך אותי אחורה.
עצמתי את עיני באימה. קולו של גלאי התגבר ושאג אל תוך אוזני:
"קומי. לפתוח את העיניים." פקחתי אותן. מולי החל מתאבך שוב
הערפל. שמעתי את ג'סי צוחקת, ואת חבטות הכדור, אלא שדמותה החלה
שוקעת בתוך האובך הלבן. שפופרת הטלפון הלוהטת תפחה לממדים
מפלצתיים והקיפה את ראשי. קראתי לרונלדו, אבל קולי נספג בתוך
הקסדה הכסופה שהמשיכה לצמוח בקול זמזום מונוטוני. קולו של גלאי
הדהד משני הצדדים. הייתי חייבת לצאת אליהם. חמישה צעדים. לא
יותר. גררתי את רגלי לעבר דלת הזכוכית הרחבה.
שדה הראייה שלי נחסם כמעט כולו. אימצתי את עיני והצלחתי לראות
את רונלדו בוקע מתוך הערפל, נושא את ג'סי בזרועותיו. הוא צעק
משהו, אבל הזמזום המתמשך לא אפשר לי לשמוע את קולו העמום.
הרמתי את רגלי בכוח.
ארבעה צעדים.
הוא החל הולם באגרופיו בשמשה וג'סי הצמידה פנים מבועתים אל
הזגוגית. ניסיתי להפיל את עצמי קדימה ולנפץ את הזכוכית באמצעות
הקסדה שעל ראשי. חוט הטלפון ננעץ בזרועי בכאב עז ומשך אותי
לאחור. תלשתי אותו בתנועה חדה ונעתי קדימה בזחילה איטית.
שלושה צעדים.
אני חייבת להגיע אליה. הבטחתי לה קוקו-של-בלרינה.
שני צעדים.
"קומי. קחי סיכון!" שאג קולו של גלאי. הקסדה משכה את ראשי כלפי
מטה וברכי לא נשאו את הכובד. כשצנחתי, הערפל הציף הכל ושניהם
שקעו בתוכו.

פקחתי את עיני מול פניו של גלאי שהיו רכונים אלי. "את רואה
אותי? אם כן, תעפעפי פעמיים".
עפעפתי פעמיים.
חיוך גדול עלה על פניו. "את מבינה אותי?"
עפעפתי שוב. ראשי עדיין כאב וזרועי בערה. ניסיתי לדבר, אבל
הלשון סירבה להיענות לי.
ד"ר גלאי התרומם וקרא למישהי שהייתה מחוץ לטווח מבטי. "תקראי
לדוקטור רומנוף, תגידי לה לבוא מייד."
ניסיתי להניע את גופי. הוא לא זז. לפני כמה דקות עוד שתיתי כוס
קפה מול שמש בוקר חמימה ועכשיו הייתי מוטלת חסרת אונים על מיטת
בית חולים.
אישה כבדת גוף בחלוק לבן גחנה לעברי. "שלום לך קרן" אמרה בקול
שקט. "אני דוקטור רומנוף. אם את מבינה מה שאני אומרת תעפעפי
פעמיים"
עפעפתי. ניסיתי שוב להניע את פי, להגיד לה שאין לי מושג מי זו
קרן ושאני רוצה הביתה.
רק נהמה בקעה ממנו.
"היא באמת התעוררה" אמרה הרופאה בהתרגשות, "ואפילו מנסה לדבר.
לא יאומן. האפוסרוסיד מחולל פלאים, אמרתי לך!"
"זה לא האפוסרוסיד, אלא הגדלת המינון של הציפרטסרוטין
והטגרטול".
הרופאה הרימה את עיניה אל גלאי, "היינו צריכים להתחיל עם
האפוסרוסיד הרבה יותר מוקדם במקום לחכות כל כך הרבה זמן," אמרה
בתוכחה.
"ג'סי", הצלחתי לפלוט בקול מעובה ואיטי. "איפה ג'סי?"
פניה המבועתות, צמודות אל הזכוכית, ריחפו מול פני.
"יש ג'סי במשפחה שלה?" פנתה רומנוף למישהי מאחוריה.
"לא ידוע לי. בארבעת חודשים שהיא מאושפזת, רק אימא שלה הגיעה
לבקר אותה, אבל אני אשאל את האחות הראשית."
דוקטור גלאי שוב רכן לעברי. "קרן, זה נס. אימא שלך תקבל את
הידיעה מחר בבוקר. כמעט ואיבדנו תקווה." הוא הרים את ראשו לעבר
הרופאה. "אמרתי לך שכדאי לקחת סיכון. זה השתלם."
בהלה אחזה בי. הייתי חייבת לחזור למשפחה שלי. לג'סי יש היום
חוג בלט.
"אם היינו מתחילים עם האפוסרוסיד, לא היינו צריכים להגדיל כל
כך את המינון של הציפרטסרוטין והטגרטול." ענתה רומנוף בתקיפות
והעבירה ידה על שיערה הפרוע.
הנעתי את פי במאמץ. "ג'סי. קוקו."
ד"ר גלאי טפח בחביבות על כתפי והביט ברופאה. אחר שוב פנה אלי.
"את עדיין מטושטשת. אל תנסי לדבר. קודם כל צריך לישון ולאסוף
כוחות. האחות תישאר אתך כל הלילה."
"הבטחתי," המלים התגלגלו מפי תפוחות וכבדות. "הבטחתי לה."
הוא חייך אלי בנועם והדלת נסגרה חרש אחריו.