יום א'

אוטובוסים. אלפי אנשים כל יום - מתל אביב לרמת גן, הלוך חזור.
וגם לשאר ערי הארץ. אתה נרדם על קו 66, ומתעורר ישר לשיעור
פיזיקה. או להפסקה, או לסוף היום. או שתתעורר לסתם איזה אירוע
חריג (כמו בדיחה שמישהו יזרוק בשיעור, אם הוא חושב שהוא
מצחיק). או שלא תתעורר, כמו שקרה לאנשים בקו 5. אבל על זה אף
אחד לא חושב. אני עולה על קו 66 ברמת גן, ונרדם. יוני לידי
ממשיך לדבר אלי, ואני מהנהן עם הראש וממשיך לישון. האוטובוס
עובר דרך רחוב ביאליק, ונוסע לעבר כיכר המדינה, שליד הגמנסיה.
שם אנחנו אמורים לרדת. אני מסתכל סביבי על המושבים, ולא רואה
כלום חוץ מאנשים ישנים כמוני. חלק עומדים, חלק מדברים. חלק
נכנסים ויוצאים, עולים ויורדים. אין לזה משמעות בכלל.
יוני ואני יורדים בתחנה בכיכר המדינה. תמיד יש הקלה כזאת כשאתה
יורד מהאוטובוס - כאילו עשית איזשהו מאמץ פיזי בנסיעה. יוני
מתמתח, ואני ממשיך לישון. אנחנו הולכים למכולת, כי יוני רוצה
שקית שוקו. "עכשיו באמצע הבוקר?" אני עונה לו. יוני מהנהן
בפשטות, וניגש למוכר. והמוכר טיפוס מוכר סטנדרטי, כמו שהיית
מצפה ממוכר בחנות מכולת. הם כולם אותו דבר בכל מקרה. אין משהו
מיוחד במוכר בחנות מכולת, כמו שאין שום דבר מיוחד בשקית שוקו
שיוני קונה. ואני בכלל לא שותה שוקו בבוקר. הגמנסיה העברית
"הרצליה" היא כמו אוטובוס - אתה נרדם ומתעורר עם תעודת בגרות
אחרי 3 שנים. יוני אומר לכולם שלום כשנכנסים לגמנסיה. "שלום
לאה". "שלום חנה". "שלום סיגל". "שלום מירב" "שלום ליאת". יוני
העיר משהו על זה שליאת נראית טוב הבוקר. על חנה ולאה, מורות
לספרות, הוא כמובן לא מעיר כלום. זה "שלום" דיפלומטי. ובמידה
מסוימת גם לסיגל ומירב. ולליאת? "שלום" דיפלומטי מסוג אחר.
אנחנו נכנסים לכיתה, שבקומה השלישית בסוף המסדרון. יוני הולך
ואומר "שלום" לכולם, ואני מתיישב ליד שולחן. ספרות, תנ"ך,
היסטוריה ויאללה עפים מפה. בדרך החוצה, יוני עוצר כדי לדבר עם
ליאת, ואני ממשיך לכוון האוטובוס. אני עולה על קו 64, ומתיישב
מאחורה, במושב לבד. ילדה יפה מתיישבת לידי, ואני מתעורר. "איך
קוראים לך, ילד?". אני לא יודע מאיפה נכנסתי לסיטואציה שכזו
בקו 64, אבל אני אומר לה את שמי. ומכיוון שכבר התעוררתי,
המשכתי לדבר איתה. יש מן אווירה מוזרה כזו בשיחות עם ילדות
יפות בקו 64. או שאף פעם לא שוחחתי עם אחת. אני מגיע לתחנה שלי
ברמת גן. אני יורד מהאוטובוס, נרדם, וממשיך ללכת הביתה. שעורים
וסיינפלד, ובבוקר קו 64. יוני מעיר אותי.

יום ב'

שנינו שותקים, ויוני מעיף בי מן מבט כזה, של "טוב שלא חיכית לי
אחרי בצפר, דיברתי עם ליאת והלך לי די טוב". למעשה הוא גם אמר
את זה בקול רם.    
רשמתי לעצמי את זה, וגם רשמתי לעצמי שאני אצטרך להתעניין מה
הולך בינהם מדי פעם. שמתי לב באותו רגע שאני מוצא את עצמי רושם
לעצמי הרבה דברים.
בייחוד מסוגים של התעניינות מזויפת. הרי הסוף ברור - יוני יצא
עם ליאת, הם יהיו חברים, ויפרדו אחרי זמן לא ארוך. ונגיד שאני
טועה, והם יהיו ביחד שנה, או שלא יהיה בינהם בסוף כלום. זה
משנה?.
לפתע חשבתי האם לא הייתי רוצה בעצמי משהו עם ליאת. אבל כל מה
שיכולתי לחשוב על ליאת, או על בנות אחרות שהיכרתי, היה אם אני
אוהב לדבר איתן, או לא. או כל מיני תכונות אחרות, אבל שום דבר
שנוגע לסוג כלשהו של משיכה. רשמתי לעצמי שזה צריך לעניין אותי
למה, וחזרתי לישון.

מסתבר, ששינה היא משהו שאתה יכול להרשות לעצמך אחרי שאתה נהיה
מתוכנת. כשאין מצבים חדשים, אתה לא צריך לחשוב יותר מדי, ולכן
אתה גם לא צריך לשמור על עירנות. ככה כשאני אומר "שלום"
לאנשים, מדבר איתם (ובד"כ פותר להם את הבעיות) רושם דברים
במחברת ומקיא אותם אח"כ במבחנים. הרי לימודים זה עיקרון,
והבעיות של האנשים לא משתנות. אני מוצא את עצמי נותן לאנשים
פתרונות שלמדתי מאנשים אחרים. מדי פעם מעירים אותי עם משפט
כמו: "ממש תודה על העזרה... אבל תגיד, איך זה שלך אין אף פעם
מישהי?"
לפעמים גם זה לא מעיר אותי, ואני פשוט רושם לעצמי שנאמר משפט
מעניין, שיש לחשוב עליו. למשפט הזה ניסיתי פעם לתת תשובה
לעצמי. נדמה לי שזה היה "ככה זה... לא ממש אכפת לי". אדישות
שכזאת...
ובאותו רגע חשבתי שאני בעצם ער וחושב לי מחשבות. מוזר. אנחנו
יורדים מהאוטובוס, ויוני שוב קונה שקית שוקו. שוב אנחנו
הולכים, ויוני אומר "שלום" לאנשים. בכלל, מושג מוזר הוא
"אנשים". אף פעם לא היה לי צורך בהם. אני במקום כלשהו, והם שם
או שלא שם. שום משמעות מיוחדת. עודד מעיר אותי בהפסקת 10,
ושואל אותי מה אני חושב על יוני וליאת. חוץ ממשיכת כתפיים, לא
נתתי עוד תשובות. כשהסתיים היום, עליתי שוב על קו 64. שוב
התיישבה לידי אותה ילדה מאתמול. הפעם קצת דיברנו. יותר נכון,
אני רשמתי לעצמי דברים ממה שהיא אומרת, ומסרתי מידע שנראה לי
מעניין. שיחה, כהגדרתה, צריכה לזרום. יוצא שכל צד מוסר מידע,
והשני רושם. אח"כ מתחלפים, ושוב ושוב. כל זה גם מעין "מתוכנת".
וכשירדתי, שאלתי לשמה. נראה שזה היה לפי איזשהו תיכנות גם.
"ורד", רשמתי לעצמי.

יום ג'

שוב אני יושב ליד יוני בבוקר, ושוב אני מקבל דיווח בנושא ליאת.
כמו דו"ח ניסוי בפיזיקה, הדברים ממשיכים להירשם אצלי בראש.
מהלך הניסוי, תוצאות, מסקנות. את מהלך הניסוי אני שומע מיוני,
עם התוצאות יוני יצטרך להתמודד ואת המסקנות הוא יסיק לעצמו,
ואני איישם על אנשים אחרים ששואלים אותי בד"כ מה לעשות במצבים
מסויימים. אז הפעם גיליתי שהיא נתנה לו את הטלפון. יופי.
אנחנו יורדים מהאוטובוס, יוני שוב קונה שקית שוקו ואומר שלום
לכולם, ואנחנו נוחתים לתוך מבחן. למעשה, התעוררתי משנת הבוקר
רק בהפסקת 10, כשעודד שאל פתאום למה אני ישן כל הזמן. טלטלה
חזקה החזירה אותי בבת אחת למציאות, תוך שאני שואל את עצמי אם
הוא התכוון לישן פיזית, כמו שאני ישן בלילה, ולפעמים גם
באוטובוסים ובשיעורים, או לשינה נפשית - כמו שאני עושה כל
הזמן. כמו שאני עונה לאנשים מתוך איזה תכנות, היסחפות, כמו
שלמעשה הכל שיגרה - ואין שום דבר חדש! כמו שלמעשה, מרוב שינה
נפשית כבר איבדתי את עצמי במערבולת של דפוס פעולה מובנה. ואני
לא יודע לענות לו. אני ממלמל משהו, מושך בכתפי ועושה את עצמי
שם את הראש על השולחן ונרדם. עודד, כך הייתה לי ההרגשה, חייך
לנוכח התגובה שלי, וחזר לענייניו האחרים.
הפעם, אחרי בית הספר, לא התעכבתי יותר מדי, וגם הפעם יצא לי
לעלות על קו 64. כשזיהיתי את ורד, התיישבתי לידה. שוב דיברנו,
הפעם על דברים קצת יותר מעמיקים. לקראת סוף השיחה, היא פלטה
משהו מעניין: "תגיד, אתה אוהב לישון"?. שוב אותה טלטלה. ורד
חייכה, ואני לא ידעתי מה לעשות. הצבעתי על דלת היציאה
מהאוטובוס, וירדתי בתחנה שלי (שבדיוק האוטובוס הגיע אליה).

יום ד'

יוני יושב לידי, ואני על 66. הוא וליאת קבעו לצאת. יוני קונה
שוקו. הוא אומר שלום לכולם. אני מתיישב ליד ורד. "אני רואה
שהתעוררת". בלבול, פחד, אני לא יודע מה לעשות. משהו בי אמר לי
שורד התכוונה למה שחששתי ממנו. "למה את מתכוונת?" עניתי לה
בתמימות. "אתה יודע..." היא אמרה לי. עשיתי את עצמי כאילו אני
עדיין לא יודע על מה היא מדברת, והיא המשיכה: "אתה ישן. אתה
עושה מה שכולם עושים כל הזמן. אתה לא חי - אתה מתוכנת. אתה
עושה דברים לפי דפוסים שאתה רואה מסביב. לא אכפת לך מכלום, אבל
אתה מעמיד פנים שאכפת לך מכולם - ומכיוון שכולם ככה, אתה גם
מקבל את הרושם שלאנשים אכפת ממך. אני כבר יומיים מדברת איתך
ואתה לא מדבר איתי באמת... אבל אני יודעת שאצלך בראש אני לא
כמו כל השאר. אם אני פתאום אומרת לך שאני קמה, ועוברת מקום,
ומחר אנחנו לא מדברים, אתה תחשוב לעצמך שאתה לא רוצה את זה.
שלשום ואתמול זה לא היה מזיז לך, אבל היום כן. כי אני אמרתי את
מה שלא חשבת שאני אגיד. אני לא ישנה, אני לא מקבלת מצבים כמו
שהם, אני לא אוהבת דפוסי התנהגות. אם אני מדברת איתך, אז סימן
שאני רוצה להכיר אותך יותר לעומק, כמו שאתה. אני רוצה לדבר
איתך כשאתה ער." ואני הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. וגם
לראשונה בחיי הרגשתי שאני רוצה שינוי. הבנתי, ששיגרה יכולה
לקחת ממך את מי שאתה ולהטיל אותך לתוך תבנית פעולה. להשאיר
אותך מתבונן, בלי המוטיבציה לעשות כלום, או לשנות כלום. ידעתי
באותו רגע שאני צריך לקחת שליטה על חיי, אבל לא הבנתי איך.
פחדתי שהשגרה השתלטה עלי, שהכל אבוד ואי אפשר לצאת מזה. ורד
ידעה לשתוק בזמן שהמחשבות האלו עברו לי בראש, וכשהיא ראתה
בעיני (שעדיין היו מופנות לתוך עיניה שלה) שסיימתי לחשוב, וכעת
אני מישר את המבט עמוק לתוכה, היא המשיכה לדבר: "אני שמחה
שהבנת. הרבה אנשים לא מבינים... קשה לי להעיר אותם. אבל אותך
הצלחתי. גם אני לא מאושרת בחיים שלי, אתה מבין? חשבתי בהתחלה
שאני אוכל למצוא אושר באהבה, אבל כל החברים שהיו לי גם ישנו.
אף אחד לא רצה לקחת מבט לתוך העיניים שלי, ולהבין. להשתתף,
לחלוק את מה שאני מרגישה בפנים. אני לא יודעת מה גרם לי
להתיישב לידך, ולהתחיל לדבר איתך. ידעתי גם שאתה הבנאדם הכי
ישן באוטובוס - אבל גם ידעתי שאני זאת שיכולה להעיר אותך..."
ורד הישירה את מבטה עמוק לתוך עיני, לתוכי. "ואתה תוכל להבין
אותי, ולהישאר ער". כעת נעלם האוטבוס, נעלמו האנשים, נעלמה
הסביבה. נשארנו רק אני וורד, כל אחד מביט בשני ושנינו רוצים
משהו חדש. הרגשתי רגש חדש מתפשט בתוך הגוף שלי, וידעתי שהיא
מרגישה את זה גם אצלה... קו 64 עצר במסוף תל השומר, התחנה
הסופית. שנינו ירדנו מהאוטובוס, והתיישבנו על ספסל, מסביב לא
היו אנשים, וכבר החשיך. חיבקתי אותה, והיא חיבקה אותי. הבנו,
שאולי מעכשיו הולך להיות משהו חדש.