ואז ניצבו מול עיני שתיים.
שתיים-במקום בו אמורה להמצא רק אחת, אחת גדולה. עמדתי תחת
המשקוף, מרחק כשני צעדים מן הארון המתקלף, מרחק של כארבעה
צעדים מן האחת, וכחמישה צעדים מן השנייה, בדיוק מול החלון
שוילונו הוסט.
גלים של עצב, או אולי רחמים, גאו בחזי כשהבטתי בה מחטטת במגרה
בארון, תוך שהיא משחררת משפט בצרפתית אל הזקן השוכב בפינת
החדר, עיוור כמעט לחלוטין. עיוור לסבל שהוא זורה סביבו.
חשתי הקלה גדולה כשהיא החלה לצעוד אל מחוץ לחדר, נזהרת
מהמרצפות העקומות, מחוייכת כולה. גם לה ודאי הוקל.
היא תחבה את המפתח לידי הימנית וסגרה אותה לאגרף. |
