במסעדה שהיא עובדת יש אנשים 24 שעות ביממה.
הם גואים בהמוניהם, מתיישבים בשולחנות של 20 איש, גוערים על
הצלחות בולעים בצק דביק וגבינה נוזלית ושמן. והמלצריות צריכות
תמיד לחייך.
במסעדה שהיא עובדת נראה כאילו העולם לא מפסיק לרגע, כאילו אף
אחד אף פעם לא ישן, לא עוצר. ואפשר בקלות להכנס לזה, הוד
רוממותו המרוץ המטורף של העיר הגדולה.
ויש שם המון פאבים ובתי קפה ודרך החלונות הגדולים הרחוב תמיד
הומה ומוצף אנשים שמדיפים ריחות קולניים וכמעט אין- בגדים
ומנגינות סלולריות שנשמעות כמעט כל שניה ועשרה אנשים בבת אחת
שמושיטים יד אל התיק אל הכיס, אומרים-  "זה שלי? זה שלך?"

"לפעמים יש בזה משהו כל כך חולני", היא אומרת, "כל כך לא
בריא". עשרות-מאות צעירים שהולכים להתפרק להתפרק להתפרק, כל כך
הרבה זנות, היא אומרת. זה כאילו שסף הגירוי רק הולך וגדל וכל
הזמן צריך יותר סקס יותר אלכוהול יותר עשן יותר רועש יותר יותר
יותר חזק,
בשביל להרגיש שאתה חי.
"זה לא ברור?" היא אומרת, "זה לא ברור שאתה חי? מנשימה ראשונה
ביקיצה, קפה של בוקר, דברים קטנים פשוטים יפים, זה לא ברור? זה
לא חיים? למה תמיד צריך לקפוץ מבניניים, כל כך הרבה אפשרויות
בעולם הזה, כל כך הרבה סוגי אהבות וסמים שנראה כאילו אף אחד
כבר לא זוכר מה הוא רוצה."
ולמה המוזיקה חזקה כל כך, היא אומרת, כאילו אנשים מפחדים לרגע
לשמוע את עצמם חושבים
ובחורות... היא אומרת, נדחסות לתוך בגדים קטנים, מתאפרות
מסתדרות תולשות שערות מורטות גבות עושות דיאטה, מפסיקות לאכול,
מפסיקות לנשום לרגע- נכנסות לג'ינס החדש. כאילו על זה קם ונופל
העולם. לא משם תבוא הגאולה, היא אומרת.

במסעדה שבה היא עובדת אין הפסקה לרגע, יש מאות מגשים מוצפים
בסיפוקים קטנים וגדולים. מקום כזה שאנשים באים אליו אחרי
הריקוד אחרי העישון, בהאנג אובר כבד.
ואנשים אוהבים להיות מעוכים, היא אומרת, אנשים אוהבים סמים כמו
הרואין ומורפיום ואופיום שגורמים להם ליפול אחורה ולא להרגיש
ושלא יהיה אכפת להם מכלום. אנשים אוהבים שלא אכפת להם, זה קול,
זה מה שהולך היום- גופות שדופות צורכות רעלים בכמויות.

גבר מפלרטט איתה כל הערב בגסות, יש לו עיני שטן מכשפות, הוא
נהנה מהכוח, הוא נהנה לראות אותה מובכת ויורדת על ברכיים
למשחקי המילים שלו. בין מגש למגש הוא נותן הגדרה חדשה למושג
מבטים מפשיטים, הוא נכנס עמוק כל כך ורוצח משהו בסיסי בה והיא
מתקפלת אבל ממשיכה לחייך.
הוא משלם על כל השולחן וקם לצאת
"...see you again sometime"
הוא אומר לה, "in the city of sins"
המשפט נשאר מהדהד באוויר כל הלילה.

ובעיר החטאים הזו היא עוד מנסה לשמור על עצמה חפה ונקייה,
אפילו
למצוא אהבה.
"אני רוצה אותו עני מרוד" היא מחייכת, "שזוף וחסון, מישהו
שעובד בעבודת כפיים אמיתית, נגר, פועל בניין, מכונאי, אומן,
מישהו שחי פשוט וחוזר בערב לדירה צנועה, מרוצה.
מישהו שלא צריך הרבה בשביל להיות מרוצה, כמוני."

המסעדה שהיא עובדת בה פתוחה 24 שעות ביממה והיום נהיה לילה
והלילה יום דרך החלונות הגדולים שפונים אל הרחוב ויש שם כל כך
הרבה פיתויים וגירויים וקצב שלפעמים גם היא נכנסת לזה לכמה
רגעים.
אף אחד בעולם הזה לא לגמרי חורג מזמנו.
להאבד לפעמים בין כל האנשים, להיות קצת רעל-
איך אפשר שלא?