שנת אלפיים ושלוש מתאפיינת לא רק במצב כלכלי רעוע, אלא גם בנגע
הסמים הפושה כמעט בכל מגזר חברתי בין אם בחברה הקיבוצית ובין
אם בחברה החרדית. לא בכדי משמש נגע זה  סמן למצב הרוח הלאומי
בסקלת הדחיסות המלאנכולית. כדור השלג הקיומי מתגלגל  קשה
לעצרו ולא  נותר אלא להקשיב לקול הקץ המפתה להביאנו אל גן עדן
אבוד.

הדחיסות המלאנכולית אפפה אותנו כבר בסוף שונות הששים.
הבדידות, הניכור, ריחות המסקלין, האל.אס.די. המריחואנה והחשיש
שחרו לפיתחיהן של  קבוצות טולרנטיות תל- אביביות : עורכי דין,
אנשי מחשבים, במאים, צלמי קולנוע, שחקנים ואמנים, עזבו משרות
בטוחות והקימו את קבוצת "העין השלישית" אשר על פי המיסטיקה
המיזרחית לכל אדם ישנה עין שלישית דרכה יוכל לפענח את האאורה,
ההילה של הזולת ולחדור לנבכי ישותו.

דוד גרינברג, לימים נודע כמנהלו של בית הספר לקולנוע,  הקים
סמוך לקפה "כסית" המיתולוגי,  פאב  "ז'וז'ו בר". האנשים
שהתרועעו בו היו נציגי הביטניקים הישראלים שאופיינו על ידי
שערם הארוך, דמויות שהקרינו מיזריבליות, עליבות. דמויות
שהתהדרו בספרו של אלן גינצברג ומחו נגד העולם.

כדי להעלות צביון מיוחד לבר ביקש גרינברג מהצייר ז'אק מורי
קתמור, יליד מצרים, נשוי לדוגמנית מצליחה בפריז  אותה עת, הלית
ישורון, לצייר על כתלי הבר. ז'אק קתמור, דמות ישועית משהו,
סגפנית ומיוסרת לבושת שחורים נענה לבקשתו ועל הקירות צייר
גדרות עליהם נשענו אנשים מזי רעב, מוכי שדפון, אשר שלחו ידיהם
בבקשה לאוכל. הציורים הזכירו מחנה ריכוז מה שהלם בקהל המקומי
שעודו כבול היה בזכרון השואה.

קבוצת "העין השלישית" מנתה בחלקה את אורי כוגן, איש מחשבים,
שהפך להיות צלם העיתון "העולם הזה", אשתו סוזן, מן הצמד סוזן
ופרן. צחי שני, עורך דין, נשוי ואב לשתי בנות שהלך שבי אחר יעל
אביב, שחקנית מצליחה "חדוה ושלומיק", אמנון סלומון, צלם קולנוע
מתחיל שהביא איתו את אורלי ז'בין, סטודנטית ושחקנית. מישל
אופטובסקי, גרפיקאי ואשתו עידית גודיק וכן דוד גרינברג, אדר
עשת, דולי סיסו, דפנה ערוד, לילי אבידן, הצייר אשר- עין-דור
ודומנית העירום אן טוכמאייר ואחרים.

חברי ה"עין השלישית"  חשו בכריזמה שמשך אחריו קתמור, המבוגר
מהם בכעשור שנים בהגותו כי בכל אדם קיים פוטנציאל של אמן, אולם
החברה עושה הכל כדי לדכא את הפוטנציאל, וזאת כדי לשמור על
חירותם של האמנים הרשמיים.

משבר מספר 1
דיזנגוף 75, קומת מרתף, שני בתים מדיזנגוף סנטר לכיוון הים
הוקמה החנות "העין השלישית" בניהולן של אן טוכמאייר ושלומית
וירשובסקי. הן מכרו פוסטרים, בשמים שיובאו מהודו, ספרי
מדיטציה, קבלה. העמידו את ספריו של קרלוס קסטנדה , בעיקר את
"מישנתו של דון חואן" וכן את הרמן הסה, ניטשה, פרויד. ספריו של
טימוטי לירי, נביא האל. אס. די וכן ספרו של ג'רי רובין, מנהיג
תנועת ההיפיס האמריקאית. ברקע התנגנו הפינק פלויד, החיפושיות,
אופרת הרוק "טומי". בערבים הפכה החנות למקום התכנסות חובבי
קולנוע שבאו לצפות בסרטים שיצרה  הקבוצה.
חנות  זו שאפיונה המיוחד הביא עליה פריצות, לא זכתה לימים של
חסד ולאחר שנגנבה מערכת הסריאופונית היקרה, החליטו השתיים
לסוגרה.

משבר מספר 2
דיזנגוף 40, דירת גג, מקום משכנם של ז'אק והלית קתמור. ז'אק
ריהט את הדירה בקוביות שחורות ולבנות והלית שמרה על בית אמנותי
סולידי, סטרילי, אשר לא התאים לאורח החיים אותו הכתיבה הקבוצה
ממנה סלדה.

"מקרה אשה", הסרט שנועד ליצג את קתמור בפסטיבל הסרטים
הבינלאומי, הביא לסיום מערכת היחסים בין בני הזוג. קתמור נשבה
ביופיה של אן טוכמאייר והפכה לגיבורת סרטו. משגילתה זאת הלית
והבינה כי עליה להתחלק בתפקיד עם אן, ביקשה לסלקה. ז'אק סירב
בטענה  כי אן מכניסה לסרט את המימד ההזייתי הקשה  ואילו הלית
נותנת סרט את המימד הסיפורי.  הסבר זה לא ריצה אותה ונחרצת
בדעתה התנתה או היא או אני ולא - יבוא הקץ לנישואים.
לאחר גירושיהם נישאה אן לז'אק ודיזנגוף 40 הפך  למעוזה של
הקבוצה. ז'אק ואן ציירו אירוטיות לשמה והסבירו  כי אחד ממפתחות
הדיכוי של האנושות הוא הסקס, ולכן חשוב לציירו באופן אירוני.
הם הלכו בדרכם של אנדי וורהול והצייר אשר אשר הדגישו בציוריהם
את האוונגרד וטענו כי האמנות אינה רק תמונה על הבד. האמנות
דומה לסקס, אסור שיהיו לה מעצורים.
לילי אבידן, חברת הקבוצה העלתה על נס את המסר הפמניסטי על
שחרור האשה והמהפיכה המינית.

1972
אשר עין- דור צייר תחת השפעת סמים ובאחת התערוכות שהציג, בנוסף
לחתימתו על כל ציור הוסיף את הסם שצייר תחת השפעתו. על פי עין
-דור בהשפעת הסמים אתה מפסיק לסמוך על השפה כאמצעי תקשורת. אתה
מתחיל להרגיש
בקשר אחר. קשר ישיר ללא מעצורים. השאיפה לצייר את  מהות
הדברים, את האלוהות.

אחד העיקרים בהם התעסק ז'אק קתמור היה המוות. לבושו היה שחור,
כצבע המוות.
את שם משפחתו שינה לקתמור הווי אומר- ארבע מיתות. הסרט "מקרה
אשה" התעסק אף הוא במוות. "המוות הוא מעגל סגור. השלמות, אם
אינה כוללת מוות אינה שלמות. אני משחק עם המוות. אני קרוב אל
המוות, לפעמים אני מתקרב אליו כמה שיותר קרוב כדי להוציא ממנו
דברים. המוות הוא ההשראה שלי, בזכותו אני יוצר"טען.

בראשית שנת 72'  ערכה קבוצת "העין השלישית" הפנינג בנגב, בו
ריכזה אפקטים שמטרתם להלום בחושיו של הצופה. שמונה סרטים
הוקרנו בזה  אחר זה על ארבעה קירות. בסיומם  ניצבה אן טוכמאייר
על הבמה עירומה כשחוט דק  כמו "חותך" בבשרה, בא לומר כי הזקנה
חלק בלתי נפרד מחיינו. בחלקו האחר של המופע הוצג המוות באופן
מטאפורי. ארבע בנות עטו על גופן מגבות נייר , מעיין תכריכים
שנצבעו בצבע זוהר.  במפגש עם האור הפלורוסנטי הן נראו מומיות
המרקדות לקול מוסיקה  מחרישה. בד בבד החלו מגבות הנייר להשמט
מעל גופן והן פרצו במחול המביע שמחה על שובן לחיים.

הפנינג זה שוחזר בשנית בבית האמנים ברחוב אלחריזי, בתל- אביב.
לקהל שנהר בהמוניו הוסברה האידיאולוגיה: "תערוכת ערום זו באה
לבטא את ההתעניינות הגדלה והולכת באירוטיזם. הקולנוע והספרות
הפופולרית, בחפשם נושאים סנסציונים, הפיצו את העירום וגרמו
לצריכה מוגדלת של מין ופורנוגרפיה. מצד שני הבדידות המכתיבה
לנו העיר, דוחפת אותנו לחפש אחר מגע פיזי של יצור אנושי, כדי
לחיות בהרגשת הקלה קיגעית. זוהי חזרה לתחושות הראשוניות בתוך
עולם חולה ועל פיתרון להתחדשותה של החברה האנושית".

העיתון "העולם הזה" זעק בכותרת מאירת עיניים ואירונית "אמנים
מורדים חיללו את קדושת היכל הציירים". העיתונאי עמנואל בר-
קדמא קרא לתערוכה "בלוף". אחרים טענו כי המוצגים ברובם חסרי
אמירה אמנותית.

1973
במלחמת יום כיפור, 73' נעצמה  "העין השלישית" ולדורות שלאחריה
היתה בין זיכרון למיתוס.
"זה טיבו של מיתוס שאין בו פרופורציה בין הענין עצמו לבין מה
שטבוע בזכרוננו. "העין השלישית" היתה קבוצה חריגה בנוף המקומי.
עבור האנשים שבתוכה היא ייצגה אופוריה.
כל מי שנכנס לעולם הזה, לא יכול היה לשוב אל נמל הבית שלו.
השינוי באישיותו היה חד משמעי. מן הסדר, המשמעת, הקונפורמיזם
המעבר היה  אל הצדדים האפלים והמיסתוריים של האישיות. עובדה
היא שבמהלך שלוש שנות השותפות היינו חברים רבים וקראנו אחד
לשני משפחה. שנים עברו וקשה לספור את החברים." הצר דוד
גרינברג
מישל אופטובסקי,  שלל את המיתוס. מיתוס שייך למתים. הקבוצה
דברה על  ועם בני אדם חיים."אני נוצרתי בקבוצה הזו. אילו לא
הייתי חווה את החוויה, קרוב לודאי שהייתי עוסק במקצועי, אך לא
באותה מידה של ביקורת. "העין השלישית" לא היתה  אלא בית של חיי
שותפות. ההיפיות אינה פילוסופיה, אפשר לקרוא לה
פסיכו-סוציולוגיה. החיים האלה באו בתגובה לחיים הנורמטיביים
הממוסדים."

הכריזמה של קתמור לא נעלה עם פירוק הקבוצה. הוא המשיך להיות
אביהם הרוחני של אמנים צעירים  שהשתוקקו לקבל ממנו ביקורת על
עבודותיהם. הם עלו אליו לרגל, חיכו לו בכל פינה, נסעו אליו גם
כשעבר להולנד.
בשנת 85' הכריז על אהבתו לארץ שנה אחר כך הותסס פוליטית באומרו
כי "ההתבססות שלנו בארץ על חשבון גניבת שטחים, זה מרעיל. יש
בארץ פנאטיות וזה דבר שאני לא סובל. יש כאן יחסים של גניבה בין
אנשים ואני לא יודע לגנוב".
לאחר שהיה מוקד לעיניה הבולשות של המשטרה שתרה אחר סמים בביתו,
עזב את הארץ.

בשנת 88' התיישב ברובע היהודי באמסטרדם, מכור לקוקאין ורדוף
פראנויות. אן, כל הזמן לצידו, התייאשה ממצבו. מי שראהו אז סבור
היה שימיו קרבים ולא הוא. קתמור שהתעסק כל חייו במוות, האריך
חיים. מדוע המשיך להשתמש בסמים על אף מצבו " גן העדן הוא
מלאכותי. לצערי, אין על פני האדמה הזאת גן עדן אמיתיואני שואף
להגיע אליו".
בבית הקפה הצף "קנאל" באמסטרדם, סיכם את מהותה של הקבוצה
"היינו משפחה של אאוטסיידרים. מופרעים. היה בנו משהו מן הילד
המפגר. לא היה בינינו קשר מטאפיזי. הקשר היה בעיקרו פיזי.
התמקדנו באדם המורד שמוצאו מן הילד המפגר. הוא מפגר כי אינו
מבין את השטויות שהחברה מנסה להאכילו בכוח. הילד המפגר קשוב אך
ורק לעצמו." על פי קתמור.

לילי אבידן "רצינו לשבור נורמות, להרגיז, למשוך תשומת לב
והצלחנו כמו כל ילד קטן. אבל היינו חריפים מידי. בדיעבד ,אני
יודעת כי הלם חשמלי נותנים למשוגים לא לקהל"

כשלושים שנה לאחר שנעצמה העין, ז'אק קתמור, הגיבור הרוחני של
הקבוצה, בגיל ששים ושמונה השיב רוחו לבורא. שנים קודם עשה זאת
דוד גרינברג.
בין אם הקבוצה תחרת כמיתוס ובין אם לא, "העין השלישית" קיימת.
היא קיימת אצל אלה המבקשים לראות את העולם אחרת.  דור מסטול
הדורש חזרה בתשובה אל האמת החדשה.


קישורים נוספים:

http://www.tam.co.il/3052003/magazin4

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/16022000/ART36186.html