פעם כשהייתי ילד אבא שלי היה לוקח אותי לטיולי שטח ביער.
אף פעם לא הייתי יודע איך הטיול יגמר. בעצם גם לא הייתי יודע
איך הוא יתחיל.
כל פעם נסענו ליער אחר, לפעמים למערות בהרים, לפעמים סתם לאיזה
חוף נטוש - העיקר שאין אנשים ושקשה לשרוד.

אבא היה מלמד אותי איך לדוג דגים, לבדוק אם המים בנהר טובים
לשתיה, ואפילו איך להדליק אש בלי מצית.

פעם הייתי אוהב ללכת ביער, לצעוד לקצב ציוץ הציפורים.
היינו הולכים עד שאבא היה עוצר.
הוא היה מתישב, נשען לאחור על גזע עץ ונאנח.
כל פעם היינו מגיעים למקום אחר, שונה, ומדהים ביופיו.
"אבא", פניתי איליו בזמן שהיה מתבונן בזרזיף הנחל ופריחת
האביב, "איך אתה מוצא את המקומות האלה?"
הוא חייך והסתכל אלי. הוא קרב אלי, ליטף אותי על לחיי, וקם
ללכת.

אני קמתי אחריו.
חזרתי לצעוד אל הלא נודע, פסיעה ועוד פסיעה, ועוד פיסה של
שמיים נגלתה לעיניי מביין ענפי היער. הרמתי את מבטי אל השמיים,
עוד מעט כבר יתחיל להחשיך.
ידעתי שגם אבא יודע, הוא תמיד ידע.
-"רוחות של שמיים"
"מה?", הגברתי את קצב ההליכה שלי כדי להתקרב אליו.
הוא המשיך ללכת באותו קצב קבוע, "רוחות של שמיים", ענה בלי
להסתכל עלי.
מבטו היה תקוע אי שם באופק, תהיתי לעצמי אם הוא בכלל מסתכל על
הדרך או מרגיש אותה. "מה רוחות של שמיים?", התעקשתי. הוא
התעצבן. קיבלתי את הרושם שאמרתי את הביטוי 'רוחות של שמיים'
יותר מידי פעמים, אז שתקתי.

המשכנו ללכת, הוא מכתיב קצב אחיד, ואני משתדל לא להשתרך
מאחוריו. תמיד היה נראה לי כאילו הוא מטייל עם איזה מישהוא
בלתי נראה, כי לפעמים הוא היה מדבר לעצמו.
"ככה אני יודע איך למצוא את המקומות האלו", הוא עצר להתבונן
בעץ  שנראה כאילו גדל סביב עצמו.
"אני מקשיב לרוחות של השמיים". הוא המשיך ללכת.
"והם אומרות לך איפה המקומות האלו?", חקרתי. "משהו כזה, משהו
כזה." הוא אמר מהורהר, "קדימה, כבר מחשיך", אמר והגביר את קצב
ההליכה.

לא שאלתי עוד על נושא זה באותו היום, הייתי עסוק בלשמור על
מרחק קבוע מאבא.
בערב כשהגענו הבייתה הייתי כל כך עייף מהטיול שנכנסתי ישר
למיטה בלי להתרחץ. אבא בא להשכיב אותי לישון, הוא נתן לי נשיקה
על המצח וחייך. "אבא", שאלתי, "למה הרוחות לא מראות לי
מקומות?".
החיוך נעלם, אחרי כמה זמן וויתרתי על תשובה והמשכתי הלאה, "גם
אני אשמע את הרוחות האלו פעם?"
הוא בהה בי לכמה שניות וענה, "הלוואי שלעולם לא תשמע אותם",
אמר בקול עצוב, "לילה טוב", אמר, קם ויצא מהחדר.

זה הזכרון הברור הכמעט יחיד שנשאר לי מאבא.
הוא נהרג באחד הטיולים שלו בשבוע שאחרי, הוא נפל מנקיק או משהו
כזה. קצת קשה לקבל תשובה לשאלה הזאת כשאתה בן שתיים עשרה, 'איך
אבא מת?'. אחרי זה עברתי לגור אצל אחות של אמא.
אמא מתה עוד לפני כן, היה לה סרטן. בתור ילד בן 6 לא הבנתי מה
זה סרטן, ואבא לא היה במצב להסביר לי, אני ואבא היינו מטיילים
לבד מאז שאמא מתה, כשהיא עוד הייתה איתנו היינו עושים פיקניקים
ביחד, אבא היה מספר לי איך אמא תמיד ידעה למצוא מקומות מדהימים
לפיקניקים. אני מצידי לא כל כך זוכר את הפיקניקים האלו, הייתי
קטן מדי.
מאז כשאני יושב בדירה הקטנה שלי בדרום תל-אביב אני מתגעגע
לטיולים עם אבא, לטבע, לחופש, ולמקומות המדהימים שאליהם היינו
מגיעים.
לפי כשנה התחלתי לצאת לטייל, בעצמי. לפחות פעם, פעמיים בחודש
הייתי נוסע, כל פעם למקום אחר. וכל פעם הייתי מוצא את עצמי
מוקף בטבע, בחופש, אך לא הייתי מגיע לאותם מקומות מדהימים,
פשוט לא יודעתי איך למצוא אותם...
אותן 'רוחות של שמיים' שאבא סיפר לי עליהן לפני כל כך הרבה זמן
כנראה שלא מדברות אלי, או שאולי לכל אחד יש רוחות משלו, אני
באמת שלא יודע.

לפני שבוע כשיצאתי לטייל בהרי הכרמל, פגשתי אותה. היא הייתה
מדהימה.
בזמן שאני הייתי עסוק בללכת לאיבוד בין הסלעים, היא ישבה שם,
ראיתי אותה ממרחק של 30 מטר בערך, יושבת. באמת שלא הבנתי למה
היא יושבת שם באמצע שום מקום, אולי קרה לה משהו, לא הייתי בטוח
אבל החלטתי ללכת לבדוק בכל מקרה. כשהגעתי אליה הייתי בשוק, זה
היה המקום הכי יפה שנתקלתי בו מאז התחלתי לטייל לפני שנה. "איך
מצאת את המקום הזה?", שכחתי לגמרי שבאתי כדי לשאול אם היא
צריכה עזרה. "מדהים פה, לא?", היא ענתה בלי להזיז את מבטה
מהנוף היפיפה שנפתח מולנו.
שנינו התבוננו בנוף לזמן ארוך בלי לדבר, עד שהיא שברה את
השתיקה.
"אני איילה, אתה מטייל הרבה?", היא שאלה בעיני השקד הגדולות
שלה, "משתדל", אמרתי וחייכתי, הצגתי את עצמי והתישבתי לידה.
שוחחנו קצת ואחרי זה המשכנו לטייל ביחד עד הערב, בו עמדנו על
מצוק וראינו את השקיעה היפה ביותר שראיתי בחיי.

היום אנחנו כבר נשואים עם ילד, ויוצאים לטייל כמעט כל שבת. כל
פעם אנחנו יוצאים למקום אחר, אני מכין את הסנדוויצים, השתיה,
ושאר הצידה, ואיילה מובילה אותנו בשטח, כל פעם למקום אחר,
ותמיד היא מובילה אותנו למקום מדהים.
אנו מתהלכים ביער, איילה לפני וילדי מפזז סביבנו, מביט ובוחן
את הסביבה במבט של ילד, חיוך על פניו. המפה אשר מקופלת בתיק
שעל גבי נשכחה מלב בעליה, היא שם כבר הרבה שבתות, ולעולם לא
השתמשו בה. איילת הולכת ואנחנו אחריה. לפתע איילה עוצרת, כאילו
מקשיבה, משנה כיוון ומגבירה את הקצב, ואנחנו אחריה. נדמה שהיא
עוקבת אחרי שביל בלתי נראה ולאחר כמה עשרות מטרים היא נעצרת
ואנחנו איתה.
קרחת יער מדהימה נגלת לעיננו, עשבי פרא בכל, ציפורי בר על
העצים, והשמיים המדהימים נגלים לעיננו מבין הענפים. אני מוציא
את השמיכה מהתיק, ואנו מתישבים עליה, אני נותן סנדוויץ אחד
לאיילה ואחד לילדי.

וכך היה כל פעם, ובכל מקום. תמיד ידעה היא להוביל אותנו
למקומות יפים, וכל מקום כזה נחרט בזכרוני.
הייתי מאושר איתה, וילדנו היה מאושר איתנו. שוב יכולתי לטייל
בטבע, ושוב עם מי שהכי חשוב לי בעולם כולו.

הסיפור הזה יכול היה להיות סיפור עם סוף טוב, ואושר ועושר וכל
זה, אבל הוא לא.
חודשיים לאחר מכן אובחנה אצלה מחלה חשוכת מרפא.

בשבועות שבאו אחרי לא יצאתי לטייל, במקום הייתי מבלה עם איילה
בבית החולים. היא התעקשה שיתנו לה להשאר בבית אבל הרופאים לא
הסכימו. היינו באים, אני וילדי לבקר אותה בכל הזדמנות, אני
הייתי מכין סנדוויצים, ושתיה, ושמיכה. ושם את הכל בסל פיקניק.
הייתי פורש את השמיכה לרגלי מיטתה, והיינו עושים שם פיקניק.
כל פעם שהייתי נכנס לחדרה היא הייתה מחייכת, אותו חיוך מקסים
שלעולם לא אשכח.
היא נפטרה אחרי חודש.

"אני מתגעגע לאמא", הוא אמר. חדלתי מהליכתי ופניתי אליו,
התישבתי לידו.
"אני יודע בן, גם אני", ליטפתי את ראשו, "אבל תדע לך שבכל פעם
שאנחנו יוצאים לטייל, היא איתנו, בקולות הציפורים, בשריקת
הרוח, בשקשוק המים בנחל. היא איתנו תמיד." חיבקתי אותו קרוב
אלי.
"בוא, יש מקום יפה לא רחוק מכאן", קמתי ללכת והוא אחרי.
"אבא".
"כן בן?" עניתי לו.
"איך אתה תמיד יודע איפה יש מקומות יפים?"
נזכרתי באבא שלי כששאלתי אותו את אותה השאלה לפני שנים כה
רבות. הרמתי את מבטי לשמיים, הקשבתי לקולות הציפורים, לשריקת
הרוח, לשקשוק המים, התבוננתי לעוד רגע בצורות העננים, ועניתי
לו בעיניים דומעות.
"רוחות של שמיים בן, רוחות של שמיים."