"אני מפחד", עניתי לה על שאלתה. היא החליטה שאני לא מבטא את
עצמי מספיק טוב וצריך להוציא דברים החוצה. אני מצידי חשבתי
שהייתי די ברור כל הזמן, ואין פה צורך בהסברים.
"אני מפחד ממך, את יודעת שאני אחרי קשר שמאד נפגעתי ממנו ואני
מפחד להפגע שוב, לכן אני לא פותח את עצמי אליך, וכשאני כן אני
כועס על עצמי, ומפחד."
"ממה אתה מפחד?", היא שאלה אותי. החלטתי להסביר לה דרך משל.
אימצתי את מוחי ופניתי אליה.

"אני אנסה להסביר לך את זה בצורת משל", אמרתי, "אני לא יודע אם
זה באמת משל, כי כרגע זה סתם אוסף של מילים, ומשפטים, פסקאות,
ופואנטה בסוף. אבל תחליטי בעצמך."

אמרתי ופניתי למשל-
"היה היה פעם כלב, ובעליו של הכלב אהבו אותו מאד. הם שיחקו
איתו המון, וליטפו אותו, אבל המשחק שהוא הכי אהב היה להביא את
המקל. וכל שבת הם היו לוקחים אותו לפארק, איפה שהוא הכי אהב
לשחק, ושם הם היו זורקים לו את המקל והוא היה רץ ומביא אותו,
וחוזר חלילה.
לפעמים הוא היה רץ איתו קצת לפני שהוא היה מחזיר אותו, סתם כדי
להקניט אותם, לפעמים הוא קפץ ותפס אותו באוויר, ולפעמים הוא
סתם רץ והביא אותו, אבל תמיד אהב את המשחק.

באחד מאותם ימים בהם היה הכלב משחק בפארק, היה שם עוד כלב אחר,
אותו הוא לא הכיר. וכמו תמיד זרקו לו את המקל והוא רץ להביא
אותו. הוא שם לב שהכלב החדש בורח מהמקל, ודבר זה נראה לו מוזר
מאד, אז הוא החליט לשאול אותו לפשר העניין. הוא עזב את המקל
לנוח במקומו ופנה אל הכלב החדש.
'אמור לי', שאל הכלב, 'למה אתה בורח מהמקל, אתה אמור לרדוף
אחריו, הרי זה כל המשחק!'.
'אני מפחד', השיב הכלב השני.
דבר זה נראה תמוה לכלבנו אשר כה אהב את משחק המקל. 'למה הנך
פוחד מהמקל? הלא הוא בסך הכל אמור לגרום לך להנות, ולהרגיש טוב
עם עצמך, ואפילו לעשות קצת כושר'.
'אני מסכים אתך', אמר לו הכלב החדש, 'המקל הוא אכן משחק משעשע
ביותר, ואפילו מרתק, אולם לא מזמן גורלי הפגיש אותי עם מקל
פחות נחמד, אשר היכה בי והכאיב לי עד מאד, וכעת קשה לי לסמוך
על הולכי השתיים מחזיקי המקל, הייני מאמין בליבי שרובם טובי לב
ואוהבים, ואינם רוצים לגרום לי לרעה כלל וכלל. אך איך אוכל
לדעת מי הוא מי? הרי גם המקל אשר הכזיב אותי והכאיב לי עד מאד
נראה לי מקל משחקים בלבד. לכן אני פוחד עד מאד ולא אוכל לבטוח
במקל, לכן אני איני משחק בו יותר.
אני מפחד.' "

שתקנו והבטנו אחד על השני.
"זה כל מה שיכולתי ליצור בכמה הדקות האלה, אבל אני חושב שהמסר
עבר".
"אתה משווה אותי למקל?", היא שאלה אותי.
"לא", עניתי לה, "אני רק רומז שאת שמנה".