אם ישאל מישהו פעם מנין כל הידע הזה שלך על כל אותן ממלכות
רחוקות וקסומות, מנין הבקיאות, מה מקור האגדות? איש לא שאל
עדיין כמובן. נוח לאנשים לדמין גיבורים רחוקים, ממלכות רחוקות
מתקופות אחרות, סיטואציות בדויות, דרקונים, נסיכים, אש וחרבות.
אך אם בכל זאת יקום אדם וישאל. ודאי אומר, "טילתי שנים רבות,
פגשתי אנשים רבים, הקשבתי לכולם, לבדיותם ומורשתם, ומשם הבאתי
את הסיפור אלכם". ולא אומר, "זה סיפור שבדיתי מליבי והוא עלי
ועלינו, עלינו ועלי".

לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה, קם בוקר אחד מלך רשע אחד, הוא
מלך העם עליו עוד יסופר, וציווה על כל נתיניו, ללא יוצא מן
הכלל, לפקוד דג בכל אחד מגלגלי עיניהם. אם מישהו היה שואל את
המלך הרשע, למה? מובן שאיש לא שאל, הרי זה מתוקף סמכותו כמלך
רשע, בדיוק כפי שאיש לא ישאל את הנחש מדוע יטרוף עכברים. אך
נניח שמישהו, יועץ החצר למשל היה קם ושואל, "מדוע להטיל מעמסה
שכזו על העם מלכי"? תשובת המלך היתה ודאי " הדג יזכיר להם
לשתוק!" ובאתה הנשימה היה מצווה "שילחוהו אל הבור!"  שם ציפתה
ליועץ המחוצף מיתה כואבת וארוכה.

אין עדות אחת כוללת ומהימנה על היום הוא. איש לא עצר בשביל
להביט סביבו ודאי לא בכדי להעלות דברים על הכתב. אך מגיבוב
עדיות מתוארת אנדרלמוסיה גדולה. לא מרי! כמובן. המלך האכזר היה
שליט עצום כל-כך, שאנשי תנועת המרי היחידה נטלו חייהם בידם. יש
אשר יאמרו לא ביטוי מרי חריף ביותר, אך האנשים האלו מעולם לא
עמדו בנעלי תושבי הממלכה. וכך, ביום הגזרה רחשו רחובות הממלכה
בתנועה. "יכולתם לראות ילדים מושכים בשרוולי אמם בעוברם ליד
חנויות הדגים אומרים למה לא פה אמא..." סיפר עד ראיה מבוגר,
הדיניס חולף מעל עישוניו ומשפריץ מעט מי מלח עם יעפו. "ביום
ההוא כולם חיפשו את הדג הכי קטן ולכן אצו רצו ישר לחניות חיות
המחמד, אף אחד לא רצה להתקע עם דג טונה בעיניים".

ההמון כאמור השלים עם הגזרה אך ניסה למזערה ככל האפשר. לימים
אחדים פרחה תעשית דגי הזהב בממלכה, אך דגי הזהב, מסתבר, אינם
סגלתנים כבי האדם. ולמעט מקרה בודד, ההשתלה תמיד נדחתה. על ידי
הדג. הרומנטקנים שבינכם חושבים על דחיה במושגים של החלטה
ועזיבה, וזה שאוב כמובן מן היחסים שבין אדם לרעהו אך הרציונלים
שבינכם חושבים במושגים רפואים יותר של התאמה ואי התאמה. משואות
פשוטות יותר או פחות ולהן מסקנה ברורה. מושגים השאובים מן
היחסים המתרחשים בתוך תוכו של אדם.
בכל אופן סיפורנו מתמקד באותו סוביקט ממוקד. אותו מושא הערצה
וקנאה. האישה עם דגי הזהב בעיניה. בעוד ששאר תושבי הממלכה
נאלצו, חלק מקץ ימים אחרים חלק מקץ שבועות רבים, להחליף את דגי
הנוי הקטנים שבעיניהם בדגי הים הגדולים והאפורים. נותרה אישה
אחת עם עיניים כמעט נקיות. זה נשמע לכם מופרח ודאי. קשה
להאמין. גם אני התפלאתי. הרעיון עצמו נשמע מגוחך. אך לאדם עם
שפמנונים בעיניים, דג זהב נשמע כמו מתנה. עם מהרה הפכה האישה
לדמות מפתח בעירה. ראיתה המפוקחת העניקה לה משרות של יוקרה
בארץ כולה. ומלבד למלך עצמו. לכל יעצה. לכל עזרה.

אני מבחין בספקנות שבעיניכם הפעורות. לכן אקצר, כי איו סיפור
גרוע מסיפור ארוך לא מובן. לא אספר לכם על עלילותיה של האישה
ועל חייה. אסכם ואומר כי היא חיה חיי ציבור ארוכים ופעלתניים.
יש מי שיאמר כי כל אשר נגעה בו בורך, אך הצהרה כזו תתן קרדיט
גדול מאוד לאיש הלא נכון. אלוהים לא נקף ולו אצבע אחת. גם
השרדות דגי הזהב לא היתה בגדר נס. כל אשר היה לה וכל אשר עשתה,
עשתה בידיה, כבשה בדבריה ויצרה ברוחה.

הייתי רוצה לספר לכם שעם נפילת המלך ערכו משתה גדול בממלכה, אך
בסיפורים פנטסטיים כמו הסיפור שלפנינו יש להצמד למקורות ככל
האפשר, שלא תתפש בסילוף קטן ותקרא שקרן. אדם יכול לנצור בליבו
את סוד האושר ולא ימצא אוזן קשבת כי לא דייק בתאור אבני המסע.
לכן אספר את האמת. המלך לא נפל מעולם הוא חי עד עצם היום הזה
ויש אומרים שיחיה לנצח. אך בכל זאת ערכו משתה גדול למען האישה
הדגולה ולמען מפעלה.

היא התקבלה בתשואת כשעלתה לבמה. אלפי עיניים צמאות נישאות אל
מולה ודגים אפורים מרצדים וקוטעים מבטים מעריצים ופליאה. פתאום
השתתקה. יש אומרים זה האושר שהציף את עיניה. יש אומרים זה העצב
שבא כי לפתע הבינה, אין לה יקירי תודה. לא חבר ולא בעל ולא
צאצא ולא איש שיתחרה על הבחורה בליבה. מי המלח גדשו בעיניה.
היא בכתה לראשונה. דגי הזהב גססו ומתו.

למחרת כבר היתה כאחד האדם. ותאמינו או לא אחרי חצי שנה היא כבר
התאהבה.

                                                           
     ולינטון, מאי 2002