הוא הולך אחריי. הצעדים הקטנים והנמרצים שלו מאחוריי, זהירים
אך בטוחים. טפיפות קטנות וקצובות על המדרכה המשובשת. אני מאטה,
וקצב הצעדים מאט בהתאם. אני יודעת שהוא מאחורי. פוחדת להסתובב
אחורה ולהביט בו. בעצם לא פוחדת, פשוט לא רוצה להרוס. ממשיכה
ללכת לאט, לא רוצה להגיע הביתה עדיין. רוצה שהוא יישאר, גם אם
מאחורי ולא ממש איתי.
מגיעים לכביש ראשי. צריך לחצות. אסור להסתכל אחורה. מחכה שלא
יהיו מולי מכוניות, שומעת את הדממה ומקווה שאף מכונית שקטה
שהאוזן שלי פספסה לא תרמוס אותי. חצי באלכסון אני חוצה את
הכביש, עדיין העיניים נשארות קדימה, כי הוא הולך מאחוריי.
על המדרכה יש פסים אדומים עליהם אני נזהרת שלא לדרוך, יודעת
שהוא מתבונן ולא מבין מה פשר ההליכה המוזרה. תמיד הוא ידע שיש
בי דפקטים. אולי בגלל זה הוא גם אהב אותי, כי הוא כזה מרובע,
ואני קצת משוגעת. בין פס לפס יש רווח אפור בו אני קוטפת כמה
עלים ירוקים, גדולים ורעננים מאבא שיח הגדל לצד המדרכה, עוזבת
אותם בזה אחר זה, נופלים על המדרכה מאחורי. משאירה לו משהו
ממני. עלים. שלא יגיד שאני חור, "אבל לא סתם חור! את חור שחור!
כל מה שעובר על ידך נבלע! את לא מקרינה שום דבר!!! אפילו
אדישות את לא מקרינה!!! כלום!"
עוד 50 מטר. נגמרו הפסים. המדרכה התיישרה והוא יודע שאני
יודעת.
שנינו ממשיכים ללכת.
נמאס לי מהמשחקים. לפעמים נורא מתחשק לי פשוט להפנות את הראש
אחורה בפתאומיות, מבלי לתת לו הזדמנות להסתתר מאחורי איזו
מכונית או לוח מודעות אבל ולצרוח: "תפסיק! אני לא יכולה ולא
צריכה לסבול את זה יותר! זאת לא אשמתי!" וממש אז עוברת רוכבת
אופניים בלונדינית ומצלצלת לי בפעמון.
משכנעת את עצמי שזה לא צריך להיות ככה. כמובן ששוב הרגשות,
המחשבות והרצונות נבלעים בתוכי, אני אפילו לא יודעת לאן כי אני
בכלל לא שמנה ואיפה יש לעזאזל מקום לכולם?!
הנה הגדר הירוקה. עוד 8 צעדים וידית אני בבית. יודעת שכבר אין
לי ברירה והגיע הסוף. זהו, נגמר המשחק. השחקנים נפרדים וכל אחד
חוזר לביתו.
מושכת בידית ומביטה אחורה.
העלים שוכבים במרחק מה זה מזה. שותקים, ללא ניע. יופי מייקי,
עכשיו גם שאבת את החיים שלהם.