כשקמתי בבוקר, הקריינית הודיעה בחדשות על שרב כבד. זו הסיבה
שאני פה, מקליד מול המחשב את הסיפור הזה שפרץ פתאום...
אני נזכר אז לפני 20 שנה כשהייתי בכיתה ו', בשרב הגדול של מאי
קצת לפני שסיימתי את בית הספר היסודי. השעה הייתה  14:00
בצוהריים, החום היה בלתי נסבל, ילדים שבדרך כלל השתוללו
בהפסקה, ישבו בכיתה בוהים, או סתם מניחים את ראשם על השולחן.
לפני דקה או שתיים נשמע הצלצול לשיעור האחרון שיעור חיבור עם
המורה שמעון דקל.
אפילו מוטי הג'ינג'י שתמיד היו לו "קוצים בתחת" קילף בנחת
קלמנטינה כשרגליו מונחות על השולחן, ורק אותו חיוך זדוני נישאר
מרוח על פניו, שהיו עליהן 453 נמשים שנספרו על ידי משה הקטן
בטיול השנתי של כיתה ה.
כל הכיתות כבר סיימו ללמוד או שוחררו הביתה מפאת החום הכבד
,ורק כיתה ו1 לא שוחררה על ידי שמעון דקל המורה לחיבור, ששנאתי
אותו שנאת נפש על זה שבתחילת השנה בשיעור השני בחיבור הוא שאל
ילדים מה הם רוצים להיות שהיו גדולים , ואני בתורי אמרתי "סופר
גדול " בגאווה לא מוסתרת. אחרי שקראתי את החיבור הראשון שלי
הוא הסתכל עלי ואמר: "סופר גדול כבר לא תהיה אבל אולי פקיד
קטן.." וכל הכיתה צחקה עלי, ומאז הפסקתי לכתוב, וכתבתי רק מה
שהייתי חייב  (עבודות, מבחנים).
באותו היום המורה שמעון נכנס בסערה לכיתה, עיניו היו מבריקות
משום מה, ושיערו היה מבולגן ללא הניסיון התמידי שלו להסתיר את
הקרחת שהחלה לבצבץ בראשו .
שמעון התיישב והסתכל במבט מוזר על הכיתה העייפה וסמוקת הפנים,
רק רעש נפנוף המחברות בניסיון נואש לצנן את האוויר וקול זמזומו
של זבוב בודד הפרו את השקט.
לפתע הוא קם. שלא כהרגלו התיישב על השולחן, נראה כבורר את
מלותיו ואז אמר :
"כיתה ו1 בעוד פחות מחודש אתם מסיימים את בית הספר היסודי
ופניכם אל עבר חטיבת הביניים. אני מקווה שהצלחתי  להעביר לכם
את כל הידע והניסיון שהיו מנת חלקי כדי שתדעו לפחות לכתוב
חיבור הגון, אם לא למעלה לזה. אולם אתמול כשפשפשתי בחומר
הלימוד נתקלתי בבעיה , קוראים לבעיה "זהה את האויב."
רחש נשמע בכיתה "לא, לא אנחנו לא בצבא."
ואז ראינו אותו מחייך את חיוכו הראשון בשנה זו הוא המשיך: "כפי
שאתם יודעים העולם בנוי מהפכים  טוב ורע, יפה ומכוער ,שמן ורזה
וכדומה .. גיליתי אתמול שאף אחד לא לימד אתכם איך לכתוב חיבור
משעמם! אמנם קראתי השנה הרבה חיבורים משעמים שכתבתם לי אבל זה
היה מתוך ניסיון לכתוב חיבור מעניין ולא ניסיון לכתוב בכוונה
תחילה חיבור משעמם.
לכן ב25 הדקות הבאות על כל אחד מכם לכתוב לי את החיבור הכי
משעמם שעולה בדעתו."
רחש  אי ההבנה נשמע היטב בכיתה העייפה, ורק רונית פומרנץ כהן
שהייתה בוכה כשהייתה מקבלת ציון 99 (!!) במבחן  הצביעה ושאלה
את כל מה שכולם רצו לשאול: "מה הכוונה המורה בחיבור משעמם ?? "

שמעון נאנח והסביר: "אני רוצה שתכתבו חיבור שלא יעניין אף אחד,
שאנשים יפהקו כשישמעו אותו, שיסרבו לשמוע אותו עוד פעם.. "
הורידים תפחו בגרונו והוא ניראה סמוק למדי, וחשבתי לעצמי שהוא
ניראה קצת מפחיד. "ועוד משהו," הוא הוסיף  "מי שחיבורו יהיה
הכי משעמם אני אעלה את ציונו בעשר נקודות." אמר והתיישב על
כיסאו, שחרק  תחת כובד משקלו.
הוצאתי דף ועט ולא ידעתי מה לכתוב. הסתכלתי על הכיתה העייפה,
הסתכלתי מחוץ לחלון אל השמיים, הסתכלתי בתיק , ואז ראיתי את
העטיפה האדומה של שוקולד החלב שאכלתי בהפסקה, כשעל הרקע האדום
מצויירת פרה. מייד התחלתי לכתוב, ותוך עשר דקות כתבתי חיבור,
קראתי אותו  וספקות החלו לבצבץ
אולי הוא מעניין? לא.. אולי כן ? בסוף החלטתי שהוא לא מעניין.

שמעון המתין עוד כמה דקות, קם בפתאומיות הסתכל על הכיתה ושאל:
"מי רוצה לקרוא?" .
כמובן שלא הצבעתי, צמצמתי את נוכחותי, אולם למרבה הפתעתי רוב
הכיתה הצביעה כולל רונית פומרנץ כהן, וחשבתי לעצמי אם היא
יכולה לקבל ציון גבוה ממצוין..
שמעון סרק את הכיתה בעיניו האפורות שנראו חודרות לכל מקום
ומבטו נעצר עליי.
"יונה!" רעם קולו.
"כן.. " עניתי בהיסוס."
"יונה גלעד, בוא והקרא את חיבורך המשעמם .." והוסיף בציניות
"אולי הפעם הוא יהיה מעניין.."
הייתי עייף והיה לי חם, דשדשתי בהיסוס אל עבר הלוח מביט בחשש
בדף הנייר.
"נו?" הוא אמר, מסתכל עלי, והתיישב.
כחכחתי בגרוני היבש, שאפתי שאיפה עמוקה של אויר והתחלתי.

בשדה מרעה הנמצא על גבעה לא גדולה ולא קטנה, בעצם הגודל שלה לא
משנה, רועה פרות בשם משה
ושם משפחתו לא ידוע, הביט אל השמש ההולכת ושוקעת שקיעה אדמדמה,
שקיעה שכל אחד צריך להביט בה בעניין פעם אחת לפחות במהלך חייו,
וידע שהוא צריך לספור את שבעים וחמש הפרות שאיתן יצא, ואיתן גם
רצה לחזור.
הוא החל לספור פרה אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע,
שמונה, תשע..
אז בכיתה ספרתי עד חמישים ושתיים פרות שמשה בחיבור שקראתי ספר
עד שנירדם וחלם על רועה צאן עם מאה ושלוש הכבשים שלו, ששם
משפחתו היה עזיז ושמו הפרטי לא ידוע, והוא החל לספור כבשה אחת,
שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש..
ככה ספרתי עד שבעים ושתיים כבשים, ואותו עזיז נירדם, וחלם על
אדם שלא מצליח לישון ומתחיל לספור גמלים, ושוב לא מצליח
להירדם, וסופר עזים אחת, שתיים, שלוש, ארבע..
בפעם הראשונה הרמתי את עיני מהדף ונדהמתי, כל הכיתה הייתה
רדומה ללא יוצא מן הכלל. הסתכלתי אל עבר המורה שמעון, הוא כבר
נחר. הסתכלתי בשעון, נשארו עוד שתיים עשרה דקות לסיום השיעור,
הסתכלתי שוב על הכיתה, ושוב על שמעון, הייתי קצת מבולבל ונסער
,ובהחלטה של רגע לקחתי בשקט את התיק שלי
ויצאתי מהכיתה.
הלכתי במהירות הביתה.  במסדרון עוד הספקתי לראות את מנשה השרת
מתקן דלת של איזו כיתה. כשהגעתי
רצתי מייד לברז ולגמתי במהירות כמות עצומה של מים, איך  שהייתי
צמא! נפלתי על המיטה שלי ומייד נרדמתי.
אמא שלי חזרה בחמש מהעבודה והעירה אותי "אכלת?" היא שאלה.
מבחוץ יכולתי לשמוע רעש סירנות של מכוניות משטרה ומכבי אש,
רצתי לחלון וראיתי במעלה הרחוב אנשים וילדים מתגודדים מסביב
לרכבי החירום.
למרות קרקורי הבטן, עזבתי את הכל, ירדתי במהירות במעלית ורצתי
לכיוון  בית הספר. עוד הספקתי לשמוע את אמא שלי צועקת מהחלון:
"מה עם האוכל ??"  אנשים נשים וטף נהרו גם הם לכיוון  בית
הספר. כשהגעתי נגלה לעיניי מחזה מוזר, כל האנשים מביטים למעלה
אל הקומה השלישית, קומת הכיתה שלי, מכונית מכבי אש גדולה חנתה
בשולי הבניין  כשסולמה הארוך נישען על הקיר וקצהו על סף חלון
הכיתה שלי. כבאי לבוש מדים וקסדה מושך את ילדיי כתתי אחד אחד
במורד הסולם , ולבסוף את המורה שמעון  חיוור כסיד
ומזיע. מייד הסתתרתי מאחוריי שיח. לפתע ראיתי את אבנר הממושקף
מהכיתה שלי  שעבר במקרה ליד  השיח שלי, חסמתי את פיו ודחפתי
אותו אל עבר שיח המחבוא שלי.
הוא ניבהל קצת בהתחלה , אך נירגע וסיפר לי מה קרה מאז שברחתי
הביתה . כל הכיתה נרדמה, ורק רותי כהן התעוררה בשעה ארבע
וחמישה והעירה את כל הילדים ואת המורה. כשניסו לפתוח את הדלת
התברר שהיא נעולה ושהם כלואים בכיתה. שמעון המורה ניסה לפרוץ
את דלת הכיתה ללא הצלחה, ונכנס קצת ללחץ. כשספר את עשרים ואחד
התלמידים שהיו אמורים להיות בכיתה, התברר לו שיש רק עשרים.
בירור קצר העלה שאני חסר. שמעון שאל את התלמידים אם מישהו שמע
את הסוף של החיבור שלי, אף אחד לא ענה, ואז הוא הבין שכנראה
ברחתי הביתה.
בהתייעצות  קצרה הוחלט שכמה תלמידים יצפו מהחלון, ואם יראו
מישהו, יקראו לו ויבקשו שיקרא לשרת או למנהלת (שלשניהם היה
מפתח לביה"ס). רק כעבור חצי שעה ראו ילד אחד שמיד רץ לבית של
השרת, ואישתו אמרה שהוא נסע לחיפה לבקר חבר שלו יחד עם המפתחות
של ביה"ס. הילד רץ לבית של המנהלת שהיה סגור.
הוא חזר מתנשף ובידיים ריקות לבשר להם את הבשורה. שמעון נכנס
ללחץ ולא ידע מה לעשות  החום והצימאון החל להשפיע על תלמידים
גם הרעיון של סיוון ארבל שיבנו סולם חבלים מהחולצות של הבנים
נדחה על ידי שמעון בפחד.
הוא קרא שוב לילד מהחלון וביקש ממנו לקרוא למכבי אש שיבואו
לחלץ את הכיתה התקועה.
שבוע אח"כ המורה שמעון נראה מרושל ומפוזר, ובשיעור הוא לא
הזכיר  ולו ברמז את זה שברחתי הביתה  ושהרדמתי את הכיתה.
רק בסוף השיעור הוא ניגש אלי ואמר: "חיבור משעמם מאוד, וטוב.."

חשבתי שהוא לעג לי ולא שמתי לב לדבריו.
שבוע מאוחר יותר ושבועיים ימים לפני סוף הלימודים, שמעון דקל
לא הגיע לשיעור, והמנהלת שהחליפה אותו אמרה שהוא יצא לחופשה,
שמועות אחרות שהסתובבו בביה"ס אמרו שהוא קיבל התמוטטות עצבים,
ואז לא הבנתי בכלל איך עצבים יכולים להתמוטט.
אח"כ הסתובבו שמועות שהתחתן עם נוצרייה, והתנצר בעצמו שמועות
אחרות אמרו שהוא בבית משוגעים.
השנים חלפו, וזכרונו נשכח ממני, ובטח גם משאר התלמידים בכיתתי.
יחד עם טרדות החיים נשכח גם חלומי להיות סופר.

לפני עשרה ימים הייתי בטיול של החברה להגנת הטבע בלטרון. שני
נזירים קיבלו את פנינו, ושניים אחרים ליוו אותנו. הסתכלתי על
אחד מהם, הוא נראה לי מוכר, מוכר מדי. פניתי אל אחד המדריכים
ושאלתי עליו, הוא אמר לי שהנזיר ההוא לא יכול לדבר איתי, הוא
בתענית שתיקה של חודש ימים.
המשכנו בסיור עד שנזכרתי, הקרחת הייתה גדולה יותר אבל את
העיניים האפורות של שמעון דקל  לא יכולתי לשכוח. התחמקתי
מחבריי לטיול והתחלתי לחפש אותו. לאחר כמה דקות מצאתי אותו
בחדר קטן צדדי מתפלל. הוא שמע את הדלת נפתחת והסתכל עליי.
הוצאתי דף די מקומט שהיה בכיסי ועט ורשמתי:
'שמעון דקל?'
הוא הסתכל עלי במבט ארוך, קצה קצהו של חיוך נראה על פניו
המופתעות, ועיניו האפורות שנראו לי פעם מפחידות וחקרניות נראו
חכמות וטובות באותו הרגע.
הוא לקח ממני את העט, וכתב: 'מזמן לא קראו לי כך, יונה לא?'
כתבתי בחזרה: ' כן!'
והוא ענה: 'זיהיתי אותך לפי הצלקת מעל העין.'
כתבתי לו שזיהיתי אותו לפי הקרחת והעיניים.
הוא חייך וכתב: 'אתה כבר סופר מפורסם?'
נאנחתי, וכתבתי: 'לא, אני רק פקיד בבנק.'
פניו הרצינו ועצב מסוים נראה בעיניו. הוא הסתכל עלי במבט ארוך,
וכתב: 'אותיות, מספרים מה זה כבר משנה? בסוף כולם נרדמים, כולם
נרדמים, לך בעקבות חלומך..' הוא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי
בחוזקה.
כשדמעות חונקות את גרוני הלכתי, והספקתי עוד להשיג את הקבוצה
שלי.

המשכתי לשכב במיטה, ולהרהר ביום ההוא בשמעון ובזיכרונות,
כששמעתי את בתי בת החמש אומרת:
"אבא בוכה, אבא בוכה!"
ניגבתי את עיני הרטובות, ואמרתי לה: " נכנס לאבא גרגיר בעין,
בואי לעשות לו פו.."

עכשיו אני מביט במחשב ובמה שכתבתי כשנשמעת קריאתה של אישתי:
"בוא לאכול."
אני נאנח וכותב סוף, מכבה את המחשב ומכסה אותו.
אני עונה: "מיד בא!" וקולי עדיין חנוק..