היה לו אקווריום, לאוגר שלי, מלא בנסורת שהביא לי אבא מהנגרייה
השכנה לבית-החרושת שלו. שמתי בתוכו גם קערת מתכת קטנה, שבה
הנחתי גרגרים של אוכל ורצועות קטנות של עלי חסה. תליתי בתוכו
מתקן לשתייה, כמו מבחנה גדולה עם קצה צר, שהמים זורמים דרכו רק
כאשר מישהו מלקק את החור שבסופו. באחת הפינות, הנחתי גלגל
פלסטיק צהוב, כזה שאוגי (כך קראתי לו) יוכל לרוץ בתוכו מבלי
להגיע לשום מקום. את האקווריום כיסיתי ברשת, שבצידיה השחלתי
חוט מתכת בכדי שלא תחליק ותיפול.
נהגתי לבהות בו במשך שעות. אהבתי לראות כיצד הוא מתרוצץ בתוך
כלאו השקוף ואיך הוא אוחז גרגרי אוכל בידיו הקטנות ומכרסם
בשקיקה. אהבתי לראות אותו רץ בתוך הגלגל הצהוב ולפעמים כמעט
מצליח להגיע אל צידו העליון, לפני שזה הספיק להסתובב ולהחזיר
אותו אל התחתית. במיוחד אהבתי לראות אותו מטפס על מתקן השתייה
ונתלה בשתי רגליו הקדמיות על הרשת המכסה את ביתו.
אהבתי להתבונן בו אפילו כשישן, שוכב על צידו ובטנו הקטנה עולה
ויורדת בתנועות איטיות וקצובות.
ואז הוא חלה. לחיו השמאלית טפחה מאד ועיניו איימו לצאת
מחוריהן. בכל יום הייתי מוציא אותו בעדינות מהאקווריום ומטפטף
אל בין שיניו מים ומזון, בעזרת מזלף של טיפות-אף.
יכולתי לחוש בכאבו ובעייפות אשר מנעה ממנו לקום ממקום רבצו
ולכרסם את עלי החסה הטריים, שהמשכתי לספק לו מדי יום.
מצבו הלך והחמיר וכבר קשה היה לזהות בו סימני חיים אבל אני
התעקשתי והמשכתי לטפל בו במסירות, כאילו היה בן-משפחה קרוב
ללבי. בוקר אחד זה קרה. ניגשתי, כהרגלי, לבדוק אם סוף-סוף מצבו
מתחיל להשתפר כפי שייחלתי, אך במקום זאת מצאתי אותו שוכב ללא
ניע. ניסיתי לעורר אותו בנגיעות וליטופים, אך ללא הואיל. הוא
מת.
באותו היום, כשחזרתי מבית-הספר ולאחר שוידאתי שאכן אין בו רוח
חיים, הנחתי אותו בקופסה של בושם שנתנה לי אמי. את הקופסה
טמנתי בחצר הבית הנטוש שעמד ליד ביתנו, ובניצב לה תקעתי לוח עץ
שעליו צרבתי, בעזרת זכוכית מגדילה ואור השמש, את המילים "כאן
קבור אוגי האוגר".
בלילה, כשנכנסתי למיטה, בכיתי בכי מר. כבשתי את פני בכר
והתייפחתי בלי בושה.
כמה שבועות לאחר-מכן, שאלה אותי אמא אם ידעתי שהדוד ישראל היה
חולה מאד. השבתי שכן, הרי ביקרנו אותו בבית-החולים זמן לא רב
קודם-לכן. אמא הוסיפה, שהדוד ישראל מת.
בלילה, כשנכנסתי למיטה, לא בכיתי. |
