רצתי ורצתי בכל כוחי, רצתי למקום לא ידוע. לא היה חשוב לאן,
העיקר לברוח מהמפלצת שמאחורי. נעלי הספורט שלי בעלות סוליות
הגומי (שאינן מקימות רעשים) עלו על רגבי אדמה וסלעים קטנים
שהיו ממוקמים, כאילו באופן אקראי (אם כי היה ברור שהן מנסות
להכשיל אותי), על השדה שבתוכו רצתי. מאחורי שמעתי את
התנשפויותיה שהפכו כבדות, אך לא כמו התנשפויותיי שלי.
מעיל הגשם הארוך והשחור כזפת, כמו הלילה שאסף אותי לזרועותיו,
הפריע לריצתי, אך לא יכולתי להסירו ולהשליכו מעליי. לא, בעיקר
לא עם כל המאמץ שהשקעתי בהשגת תוכנן של השקיות האלו שנמצאות
בסתר מעמקי מעילי.
"עצור! עצור!", צעקה המפלצת מאחוריי, ורק אז למעשה הבנתי
שרודפת אחריי שוטרת ולא שוטר. הסבתי ראשי לאחור לראות באיזה
מרחק היא מאחורי ולחרדתי הרבה, הבחנתי שהיא דולקת על עקבותיי
במהירות עצומה.
הריאות שלי החלו לאיים שהן יקרעו מהר מאוד אם אמשיך בריצה
הזאת, ולבי זעק בדפיקותיו המואצות. במקצוע שלי, הייתי צריך
לשמור על כושר הרבה יותר טוב ממה שיש לי כרגע. לעזאזל עם
השוטרים המזוינים האלה שחייבים לשמור על כושר!
כאילו להכעיס, מזלי הטוב שעמד לצדי עד עתה- החל לבגוד בי, גשם
החל לרדת. תחילה בזרזיפים עלובים ולאחר מכן השמים הפכו לממטרת
ענק המתיזה טיפות גדולות לכל עבר ובחוזקה. האדמה הקשה שלרגליי
הפכה לבוצית וחלקלקה, מה שהקשה על ריצתי ועל חדות שדה הראיה
שלי.
ספלאש, ספלאש, יצאו הקולות מתחת לנעליים.
בוינק! בוינק! קראו נעליה של השוטרת מאחורי.
ואז זה קרה. החלקתי על גוש בוץ חום ומגעיל והשתטחתי לאחור
בדיוק כשהשוטרת זינקה עליי והפילה אותי מטה.
היא שכבה מעליי וניסתי להתנגד לה. התחלתי לנסות ולהפוך אותה
מעליי, אולם היא הייתה חזקה בהרבה ממה שהיא נראית.
מדיה התכולים שהיו ודאי מגוהצים ונקיים ללא רבב, הוכתמו ללא
היכר ושיערה הבהיר והאסוף בקפידה החל להתפרע ולהצטבע בפסים
חומים שלא החמיאו לה במיוחד. בייחוד כשהם צבעו גם את פניה.
פניי צוירו גם בבוץ מגעיל כשהיא מרחה את פניי על האדמה בניסיון
להשתלט על ידיי. בעטתי בה והיא תקעה את ברכה בין רגליי כשרגלי
הימנית מעוגנת בין ירכיה ועד מהרה היא שלפה אזיקים וקול מתכתי
מוכר נצטלצל באוזניי כנגד הרעמים ברקע כשהיא סגרה אותם על פרקי
ידיי.
"בשם החוק, אתה עצור. אתה יכול לשמור על זכות השתיקה. כל דבר
שתאמר יכול וישמש נגדך בבית המש...", הקריאה לי בלקוניות את
זכויותיי מזיכרונה, אך לא הקשבתי. אני מכיר אותם בעל פה כבר
מזמן.
"כן, כן, יאדה-יאדה...", מלמלתי.
"מה אמרת? חצוף!"
"אולי תקומי מעליי?" אמרתי בעצבים בעוד הגשם ממשיך לנגוח בנו
בחוזקה. פתאום השוטרת התוקפנית לא נראתה כה קשוחה עם השיער
המרוט. היא נראתה יותר כמו חתולת רחוב מסכנה שנקלעה לסופה.
"אל תדבר אליי ככה!", סטרה לי בחוזקה.
היא הרימה את ברכה מבין ברכיי וסגרה עמה בחוזקה את ירכיי כך
שיהיו צמודות זו לזו.
"אז, איפה אתה מחביא את זה?", שאלה ומיששה את צדי גופי.
היד העדינה והגסה- משהו החלה לעבור מצדי גופי אל קידמתו, תרה
אחר אוצרי היקר. היא פתחה כפתור אחר כפתור בעדינות (היה לה קשה
להחזיק את פרקי ידיי ביד אחת ועם השניה לפתוח את הכפתור)
ובנחישות עד שהגיעה לאזור חגורתי. היא הכניסה את ידה אל התוכן
החמים של פנים מעילי עד שהגיעה לכיסים העמוקים. הכל אבוד.
"אהה!", קראה בקול. בידה היא אחזה בשקית שקופה קטנה ואחר כך
הוציאה עוד אחת. שתיהן עמוסות בדולרים, בשקלים ובהמחאות. היא
בחנה את שתי השקיות היטב ואז הכניסה אותן לתוך מעילה המשטרתי
השחור עם הפרווה מסביב לצווארון. זה הזכיר לי את מעילי הקצינים
בצבא.
"זה לא הכל, נכון? איפה השאר? איפה היהלומים?", שאלה
בעצבנות-מה.
"איזה יהלומים?", העמדתי פני תמים. אז אולי לא הכל אבוד.
"אתה לא מצפה שאני אאמין שחדרת לאחת מחנויות התכשיטים הכי
מפוארות בירושלים ושגנבת רק סכום קטן שכזה של כסף, נכון? עליי
לא תעבוד. בדיקה קצרה בחנות, ובעליה יידע בדיוק מה חסר. לכן
עדיף שתאמר לי מה בדיוק לקחת, איפה זה נמצא ותחזיר. אולי ככה
השופט יסכים להתחשב בך", פלטה במהירות עצומה.
הגשם נחלש. אין סיכוי שאני אומר לה איפה התכשיטים. כשברחתי
מהחנות אחרי שהפעלתי בטעות את האזעקה, ידעתי שאני חייב להיפטר
מהתכשיטים. אם אפטר גם מהכסף ויתפסו אותי- לא יאמינו לי בחיים
שלא הספקתי לקחת דבר. הכסף היה רק כיסוי. לאחר שהיא תפסה את
הכסף בגופי, לא אוכל להכחיש שהייתי שם, אבל בטח אקבל איזה שנה-
שנתיים בפנים ואחר כך אוכל לקחת את התכשיטים ממקומם הבטוח.
חששתי אפילו לחשוב על אותו מקום שבו הצלחתי להסתירם בזמן,
מהפחד שאולי היא תוכל לקרוא את מחשבותיי...
"אני יודעת שלקחת את התכשיטים. אתה מוכן לומר לי איפה הם?"
שאלה בעוינות.
"לא לקחתי שום דבר נוסף", החלטתי להכחיש במרץ. שתתפוצץ.  
לאחר סקר מקיף ועבודת מחקר, ידעתי בדיוק אילו תכשיטים כדאי
להתאמץ בשבילם ועל אלו כדאי לוותר. בחישוב מהיר, רק ענק
היהלומים שאשת הנשיא הזמינה במיוחד מהצורף שווה כשלושת אלפים
דולר. כמובן שיש את טבעת היהלום הכחול הנדיר שהמיליונר הזמין
לאישתו ואת העגילים התואמים שבחישוב מהיר עולים עוד כחצי
מיליון וגם את...
"מה זה החיוך המטופש הזה שיש לך על הפנים?", שאלה בחשדנות,
גופה עדיין נח על גופי.
"לא כלום", הרצנתי במהירות הבזק. אימי עליה השלום, בוודאי לא
הייתה מאושרת לו הייתה חיה. בנה היקר והיחיד כבר בן שלושים,
רווק, בעל עבודה זמנית (אך מכניסה היטב) ו... עומד להיכנס
לכלא.
טוב, ידעתי שזה יקרה במוקדם או במאוחר. לא הייתי יכול להימלט
מהחוק במשך זמן כה רב, אבל שבע שנים לקחו לבני-זונות האלו. יש
כל כך הרבה שדידות שביצעתי בשלמות והם הוגדרו על ידם כגאונות,
לא פחות ולא יותר, והם אפילו לא יודעים שהם פרי מוחי הקודח
וידיי המיומנות!
"תראה, לא כדאי לך להתעסק איתי", קטעה אותי באכזריות מקו
מחשבתי, "אם לא תגיד לי את כל מה שאני רוצה לשמוע, יהיה רע
מאוד"
"מה כבר תעשי? אז אני אשב בכלא שנה-שנתיים. ביג דיל. על שוד של
אלף- אלפיים דולר עוד אף אחד לא הוצא להורג".
היא צחקה. צחוק מרושע כזה. כמו בסרטים. עם החיוך הזה והצבעים
על הפנים, היא נראתה כמו ג'וקר של באטמן.
"יש לך נשק?"
"לא", עניתי במהירות, מתוך הרגל. אתה לא אשם עד שלא הוכח אחרת
והמוטו הוא תמיד להכחיש, להכחיש, להכחיש. לא משנה מה.
היא החליקה שוב את ידיה על חזי, מותניי, ירכיי ובו זמנית גיששה
עם נעליה אחר בליטה בצד נעליי. היד שלה נעצרה באדישות על
התלולית התפוחה במכנסיי.
"אממ... זה אקדח, או שאתה שמח לראות אותי?", גיחכה כבת עשרה
מטופשת.
"הדבר האחרון שבא לי לראות זה אותך", השבתי. "וזה אקדח".
אין טעם להסתיר. אני יודע שהיא תבדוק...
ואכן היא בדקה. היא פתחה את הכפתורים האחרונים של המעיל וממש
תלשה את האחרון ואז המעיל נפרש לצדדי. הבליטה במרכז הג'ינס
השחורים שלי התגלתה כאקדח מתכתי וקר הנתון בנרתיק עור שחור
שכנראה בזמן ריצתי התגלגל לקדמת מכנסיי.
היא כמעט נראתה מאוכזבת. "כל הכבוד. לפריצה לחנות תכשיטים
וגניבת רכוש וכסף אפשר להוסיף פגיעה בשוטר, התנגדות למעצר,
העלמת ראיות וכלי נשק. אתה בטוח שתשב רק שנה- שנתיים?"
"יה בת זונה..." קיללתי.
"מה אמרת?", שאלה משועשעת ותקעה לי אגרוף בבטן לאחר שהוציאה את
האקדח ממני.
"אמרתי שאת חתיכת מניאקית בת- זונה וחכי חכי, אני אתנקם בך".
"הו", אמרה, "יופי, אפשר להוסיף גם איום על שוטרת. אני אוהבת
את זה! תמשיך! אני עוד אדפוק אותך חזק. אז יש לך עוד מה
להסתיר? מה עם היהלומים?".
הבנתי את הראש שלה. היא רוצה לתפוס אותי, לעצור אותי ולמצוא את
כל הרכוש הגנוב. היא תסגור את התיק ולאחר שתתפוס את אחד
הפושעים הכי גדולים בארץ (היא אפילו לא מודעת לזה), היא בטח
בונה על קידום, או  על לפחות העלאה במשכורת והטבות שונות.
שתמות. אני לא מספר לה כלום ומצדי שתנסה להמשיך ולנסות להאכיל
אותי בחרא.
"אתה יודע, כדאי לך לומר לי. כך או כך, נגלה ועדיף שזה יבוא
ממך. אולי אני אפילו אשיג לך עסקת טיעון טובה, מה אתה אומר?"
"שתיחנקי ובינתיים תזדייני עם מפכ"ל המשטרה. לפחות מזה ייצא לך
משהו...", הרמתי עיניים כדי לראות את תגובתה.
היא שתקה לרגע ואז ירקה עליי במרכז פניי. ניסיתי לנגב את זה עם
הידיים הקשורות, אבל היא תקעה לי אגרוף חזק באף. הרגשתי נוזל
חם זולג על פניי. אחריו נוזל קר. שוב יורד גשם.
היא הביטה בי עמוק בעיניים ואז שינתה טקטיקה. "אויש, מסכן. זה
כואב?", שאלה בקול אימהי ורך. היא הורידה את המעיל שלה וניגבה
עם שרוולו את הדם שזלג מנחיריי.
"כאילו שאכפת לך"
"למה אתה אומר את זה?", שאלה ואז העניקה לי במפתיע נשיקה קלה
על האף. ועל השפתיים. ועל הלחי. השדיים שלה התחככו בחזה שלי.
היד שלה טיילה על גופי הרטוב והרימה לאט את החולצה וליטפה את
העור הלח שלי מתחתיה. לאט לאט, תוך נשיקה עמוקה ורטובה מרוק
וגשם, היד שלה מצאה את דרכה שוב לגבעה הקטנה במרכז מכנסיי. היא
הרימה את ראשה, חייכה חיוך מיליון דולר והביטה לי בעיניים. "יש
לך אקדח בכיס, או שאתה שמח לראות אותי?"
"אקדח", עניתי שוב. ספק ברצינות, ספק בשחוק.
"עוד אחד? אולי כדאי שנבדוק?", אמרה בהתגרות. הלב שלי החל
לפעום במרץ בניגוד לרצוני. הדם שנעצר באף החל לזרום במרץ
דרומה. המוח שלי לאט לאט התרוקן ולא ממש תפקד כיאות כשהיא פתחה
את הכפתור ואז את הרוכסן ומשכה איתם את התחתונים מטה. הקור גרם
לשיניי לנקוש אבל החום בער בכל גופי. בעיקר בכל נקודה שבה גופה
נגע בגופי באופן ישיר ומודע או באופן עקיף ואגבי.
איברי יצא מכלאו החונק והזדקף במהירות כמו בובת הפתעה שמקפצת
לה מקופסה.
"אקדח מפלדה קשיחה, מה?", שאלה ואחזה בו, מותחת את עצביי
כשאצבעותיה נעו לאט. "ומה זה?" שאלה ומשכה את אשכיי בחוזקה.
פלטתי צווחה חנוקה. "זה ההדק. אם תלחצי עליו ותשתעשעי איתו
יותר מידי, הוא עלול לפלוט. כדורים...".
היא צחקה והחלה ללטף את האקדח ואז את ההדק. "תמיד אמרו לנו לא
לשחק עם אקדחים ולעולם לא לגעת בהדק. אז מה עושים במקרה שהאקדח
קורץ לנו ואנחנו חייבים, פשוט חייבים לשחק?"
"חיים רק פעם אחת", אמרתי בלי לחשוב את הסיסמה שלי לחיים.
"נכון, אתה צודק", אמרה ברכות, הגשם מבליע את קולה.
האצבע ליטפה את הביצים ואז עברה לעור העדין ביניהן לבין חור
התחת שלי.
"ומה זה? שמורת ההדק?", שאלה. "בוא נראה מה יקרה אם נלחץ
עליו", ואז הדרימה עם רגליה מטה והחלה ללקק את שמורת ההדק שלי,
ההדק (שבניגוד לאקדח המקורי, נמצא מחוץ לשמורה...) ואז עברה
למציצת האקדח תוך השתהות על פתח הקנה...
עד מהרה גנחתי ורעדתי בצמרמורות מטורפות.
"האקדח עומד לפלוט", הזהרתי אותה, אני אפילו לא יודע למה. אולי
מתוך הרגל שהייתי מזהיר את האקסית שלי, עדנה.
"אז בוא ונכניס אותו לנרתיק לפני שיתפרע", אמרה.
היא הביטה בשעון, פתחה את האזיקים שלי, פתחה את כפתורי חולצתה
וקרעה מעצמה את החזייה הלבנה שכבר הפכה שקופה ממים. החזה הכבד
שלה נפל על הידיים שלי, רטוב וחלקלק כמו פיסת סבון במקלחת,
הפטמות צעקו לי למצוץ ולגעת. היא פתחה את החגורה שלה, הורידה
את המכנסיים והתחתונים ואז התיישבה עליי בעוצמה והחלה לדהור
עליי, האינדיאנית עם צבעי המלחמה על הפנים...
היא התחילה לצעוק ואני תפסתי אותה בחוזקה, גונח ומתמסר לרגע
המוזר הזה. פתאום היא הביטה כנראה הצידה כי היא הפסיקה לשניה
לסחוט את האקדח שלי ואז התהפכה לאדמה ומשכה אותי מעליה. היא
אחזה בחוזקה בגבי ובשכמותיי ואז שרטה אותם חזק.
"תתקע אותו חזק בתוכי", לחשה לי באוזן ואז המשיכה לצעוק כמו
חיה מעונה.
בגשם לא שמעתי את הצעדים. את אלומת אור הפנס שהאירה על שנינו,
ראיתי מאוחר מידי. בדיוק שתי דקות אחרי שצרחה לכיוון כלשהו:
"הצילו! הצילו! הוא אונס אותי!".
"מה?!", שאלתי לא מבין. "על מה לעזאזל את מדב..."
ואז שלושה שוטרים- שניים חסונים וצעירים ואחד זקן עם כרס
שמנמנה (שהתגלה מאוחר יותר כרב-פקד פרנס) באו אלינו בריצה,
תקעו בי אגרופים וקרעו אותי ממנה. הזין שלי כאב בטירוף בשליפה
הזאת, אבל יותר מזה כאב לי כשהיא התרוממה בקושי מהאדמה, לבשה
את המעיל שאחד השוטרים הגיש לה ואמרה להם: "אחרי שתפסתי אותו,
הוא איים עליי באקדח שלו, זרק את שלי הצדה ואז ניסה לאנוס
אותי. ניסיתי להתנגד ולהרביץ לו, אבל זה לא עזר... למה לקח לכם
כל כך הרבה זמן להגיע?", בכתה בכי קורע לב.
אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי מאמין לה. כמו כלום, הייתי
מאמין לה וקונה את זה. הם הרימו אותה בעדינות, אסרו אותי
באזיקים מאחורי הידיים ודחסו אותי אל הספסל האחורי בניידת
הגדולה.
"רגע", היא אמרה לפני שהם הושיבו אותה מקדימה ושני השוטרים
הענקיים עמדו לשבת לידי, כל אחד מצד אחר. היא גחנה לעברי ונתנה
לי אגרוף מדויק לאף, אבל מהצד השני. צרחתי מכאב והרגשתי אותו
מדמם שוב. "זבלים כמוך צריכים לשבת בכלא הרבה זמן", אמרה בקול
ואז לחשה לי באוזן: "שלוש עצות בחינם: אחת, לעולם אל תאמין
לנשים. שתיים: לעולם אל תחשוב עם הזין. שלוש: כששוטר מזהיר
אותך, תקשיב לו. הוא יודע מה הוא אומר..."