בבוקר יום חדש
בהיר בלי עננה
קם אדם ממיטתו
ומת למען המדינה.

הוא ניגש אל המטבח
מבט חלול בעיניו
פותח את המקרר
אשתו קוראת מאחוריו:

"בוקר טוב שאולי.
שאוליל'ה שלי?
גם היום ככה?
כבר המון זמן עבר, אולי מספיק?"

הוא ניגש אל השולחן
מכין לעצמו כריך
אוכל לאט ובשקט
ולמיטה, לישון להמשיך.

"די שאולי! לא עוד יום במיטה!
אתה חייב לעשות משהו!
אי אפשר לבלות חיים שלמים בשינה!"

אבל הוא בשלו,
לא איכפת לו מכלום,
שוקע בשינה.
כבר לא מתייחס למה שהיא אומרת, הוא מת למען המדינה.

בערבו של יום שני נאהבים
נשכבים למיטה, מעט שיכורים
הוא את ראשה מלטף, היא מגניבה חיוך
היא מתחילה להתגרות בו, הוא מנמיך את הליטוף.
ומשם הניגון ידוע, עתיק ישן נושן
ובאותו ערב של שכרות
נוצר ילדון קטן.

תשעה חודשים ושמונה ימים עברו
הילד הפך למציאות
וכיאה לכל בן בישראל
האצבע הנוספת קוצצה באכזריות.

עוד שש שנים עוברות,
הילד כבר לקרוא יודע
ובפורים אימא'לה תעשה לו תחפושת,
חייל צה"ל משגע.

והנה עוברות עוד כמה שנים
הילד כבר לומד בתיכון
"הוא עוד ישבור הרבה לבבות!" אומרת אמא,
ומה שנכון נכון.

עלם ועלמה במושב האחורי,
הוא רוכן מעליה
"אני אתגעגע אלייך נורא"
"אני יודע בובה, גם אני אתגעגע."

קצין העיר דופק על הדלת,
האם פותחת בבהלה.
מסתבר שילד אחד הסתער מוקדם מדי,
ובמקרה זה הילד שלה.

"אני מאוד מצטער גבירתי"
והאם כבר לא יכולה
"זו הייתה מלחמת אין ברירה.
ואם זה מנחם אותך, זה עסק די פופולארי למות למען המדינה."

ומאז, כל בוקר מחדש
קם אדם ממיטתו
פוקח את עיניו
הולך לשירותים ומטיל שם את מימיו.
אוכל ארוחת בוקר, מצחצח שיניים במברשת הישנה
נשכב במיטתו הנוחה, ושוב שוקע בשינה.

לעד שותק ובראשו חושב
"כמה נורא לקום לעוד יום של צחנה
יום חסר תחליט או פשר
למה דווקא אני קורבן של עוד מלחמת אין-ברירה?"

והאישה מתייפחת ביגון
"בבקשה, בבקשה!
את הבן שלי הם כבר לקחו! למה גם הבעל מת על מזבח המדינה?!"

והאיש, אחרי שאת עיניו סוגר בעדינות
חושב לעצמו בין נמנום לעייפות,
"מה משמעות חיי ללא הבן? מה הם רוצים שאעשה חוץ מלהזדקן?
האם כל אותה אהבת האב, העזרה, הנתינה והרעות
האם כולן מתחילות ונגמרות באותו ערב של שכרות?"

בכל בוקר מחדש הסיפור מתחיל
והאל לתפילת האם לעולם לא נענה
גם האב וגם הבן ביחד
מתו למען המדינה.