השעה 3:17 בלילה. אמצע הלילה. שקט של לילה אופף את הכל ורק אני
ער. כלום חולמים עכשיו, על מה שעבר עליהם היום, על מה שעוד
יעבור מחר, חולמים את החלומות הכי יפים והכי טובים. חולמים על
מה שיגרום להם אושר. אבל אני מצאתי את שלי.
פה ושם עוברת מכונית ומאירה קצת את יופייך השרוי בחשכת הלילה.

חזרתי היום מחו"ל. לא משנה מאיפה. אבל חזרתי. לכאן. ואני ער.
אולי אני ער בגלל ה"ג'ט לאג" ואולי אני ער בגלל החום. אבל בעצם
אני יודע שאני ער כי חזרתי. חזרתי לכאן וחזרתי אלייך.
מעניין שהייתי צריך מרחק עצום וחור גדול בכיס בשביל להבין כמה
אני אוהב אותך. ומוזר שדווקא כאן, דווקא אתך, אני מרגיש בטוח.

גם לי זה נשמע אבסורד וגם לי זה לא מובן. ההיגיון סותר כל
עובדה. את, שכל יום מחדש מאיימת לפגוע בי. כל יום גורמת לי
לחשוש שתעזבי, שתיעלמי. שתשאירי אותי לבד.
ואני יודע שאני לא היחיד. אני יודע שהרבה כבר אהבו אותך. שכבר
בשבילך הקריבו הכל. שהיו כבר כאלה שנדרו שלעולם לא יעזבו אותך,
שלעולם יהיו נאמנים לך. ואת, את הכנסת אותם לתוכך ונתת להם
הרגשה שהם שלך ושאת שלהם. שלך, הם אולי לנצח יהיו. אבל שלהם?
אולי רצית שילחמו עלייך עוד.
אני יודע שרצית בכל לבך להיות שייכת לכל אחד מהם. אני יודע
שספגת את דמם ואת זיעתם בשקט ואני יודע שהיום את אפילו לא
בוכה.

רק רציתי להגיד לך, סתם שתדעי, שאני אוהב אותך כל כך. כל כך,
שאני מתרגש רק מלהיות כאן. להיות בתוכך. ואני יודע שאולי תפגעי
בי, אני יודע שתנסי להבריח אותי. אולי עד שאוכיח לך שאני שלך
לנצח.
אז תדעי, שהבנתי, לאחר געגועים רבים,
אני שלך.

השעה 3:30 בלילה. חזרתי היום מחו"ל ואני ער, כותב מכתב אהבה
לארץ ישראל.