חושך. החדר ריק. בעוד שעתיים זה יקרה. הפעם הראשונה שלי. ספרתי
עשרים נרות ריחניים, כולם דלוקים, סביב הקירות. באויר מרחפת
אוירה של קינמון ווניל, ידעתם שוניל הוא התבלין השני הכי יקר
בעולם?
במרכז החדר עומדת מיטה. הסדינים הסגולים מתוחים, אין אף קמט.
הכריות שרועות אחת ליד השניה, מחזיקות ידיים בהתרגשות. לחדר
שלי יש רק שלושה קירות. את מקומו של הקיר הרביעי מחליף חלון
מושחר. אני רחוצה, ושיערי סרוק. כמו שחיינית אולימפית, אני
מכינה את עצמי לרגע הזה, שאמור להחרט בזכרוני, הרגע שתמיד אוכל
לשלוף כשאהיה זקנה ולחוות אותו מחדש בדמיוני. מצחיק, שעתיים
לפני, ואני כבר מרגישה קצת זקנה, מתבגרת בהזמנה. אני עומדת מול
שחור החלון, מנסה לזהות בחצי בבואתי את המריחה הכחולה שמעל
העיניים. מוזר, אני מרגישה יפה היום, זה כמעט אף פעם לא קורה
לי. בחוץ פרוסים אורות העיר, כתומים, צהובים ואדומים. קו הרקיע
מתבונן בי, אבל אני לא מתביישת, זה מרגש אותי. ברקע פאתי שרה
על אהובה: "האם אתה לא יודע שאתה פשוט עוצר את נשימתי?". עכשיו
שאני חושבת על זה, הרגע כל כך מושלם, שבכלל לא לחוץ לי שהוא
יבוא. ככה זה עם סקס, פעם מישהו מנוסה אמר לי, הוא הרבה יותר
מרגש שאין לך אותו.

"אלה, קומי", אמא שלי מנערת אותי מהחלום האירוטי בעצבים, "את
תאחרי לבגרות בהיסטוריה".
"אמא", אני גוערת בה בעצבים מהולים בריח הבוקר, "מה קרה עד
עכשיו? איך בדיוק הסתדרתי בלעדייך? עוד בחיים לא איחרתי לשום
מבחן, זוכרת אמא? אני תלמידה מצטיינת". "אוף", אני נושפת,
"איזה מעצבנת, צאי לי עכשיו מהחדר".
"ותבואי איתי מחר לגיניקולוג", היא מפצירה בי.
"אמא. כמה פעמים צריך להגיד לך. אני לא צריכה שום גיניקולוג או
אורתודנט או אנתרופולוג. רדי ממני".
אני מתקשרת לחברה. "הלו. איזו אמא מעצבנת יש לי, את לא
מבינה".

באוטובוס אני מסכמת את חיי בשקט, ושוב לא מגלה שום דבר מרגש.
אני יורדת בתחנה שליד השער האחורי של בית הספר. אין לי כוח
לפגוש את כל ההיסטרים הבוקר. אני עוברת בחורשת אקליפטוסים
קטנה, ומתיישבת על הספסל המהוה. סיגריה. אני לא ממש מעשנת, אבל
זאת הדרך היחידה למצוא מחשבות טובות בלי להתאמץ. אני נזכרת
בסדנא לחשיבה חיובית שעשיתי לפני שנה. המנחה אמר לי, "עכשיו,
כולנו נקשיב איך אלה ממציאה לעצמה הזדמנות חדשה. אלה, בבקשה,
תתחברי למקומות האותנטיים שלך, ותמציאי הזדמנות". אם הייתי
גבר, כבר בטח הייתי מפליצה עליו. רציתי לצחוק, אבל ממול ישב
חמי. הוא לא היה יפה במיוחד, אבל היה נסוך בבטחון פנימי שתפס
אותי. אני לא יודעת מאיפה זה בא, אבל הסתכלתי לחמי בעיניים
ואמרתי לו, "אני ממציאה לעצמי הזדמנות, לנשק את חמי, כי הוא כל
כך מקסים. ובכל הסדנא הפיגורית הזאת, לא הקשבתי לאף מילה, רק
חשבתי איך אני מתנפלת עליו. ובכלל, הלוואי שלא היו ממציאים את
המילים מקומות, להתחבר והזדמנות. בלעדיהם החיים של כולנו היו
הרבה יותר פשוטים". המנחה הסתכל עלי ואמר לי, "אלה, זה הדבר
הכי מרגש ששמענו היום. הצלחת להגיע לפריצת דרך משמעותית בפגישה
הראשונה". כולם מחאו כפיים, אבל לי היה אכפת רק מחמי. הוא היה
נבוך, ואולי אפילו עצוב קצת. הזדהתי איתו, לפעמים שנותנים לי
מחמאה, אני מרגישה כאב על מות פרק הזמן שלפניה. באותו לילה,
חלמתי את החלום על החדר עם שלושת הקירות, ומאז, יותר משנה, זה
החלום היחידי שאני חולמת.

המבחן עבר בהצלחה צפויה. סיימתי אותו שעה לפני הזמן, ויצאתי
מבית הספר, לפני שכולם התחילו להשוות תשובות. לא מדי חם, אז
אני חוזרת הביתה ברגל. אני מוציאה עוד סיגריה, אבל לא מוצאת את
המצית. בטח השארתי בחורשה. אני עוברת דרכה, וליד האזור שבו
ישבתי, עוברת בי צמרמורת מפחידה. במקום שבו עמד הספסל, נמצא
בור עם סולם שיורד לתוכו. אני מתקרבת ומתבוננת לכוון הקרקעית.
אני רואה נקודה אדומה מבזיקה בלע האדמה. אני רוצה לברוח משם,
אבל משהו חזק ממני אומר לי רדי. אני נזכרת בחמי שלא ברא לעצמו
שום הזדמנות קונקרטית, וברח מבוייש מהסדנה אחרי הוידוי בכפיה
שלי. הקוטר קטן מדי בשבילי ובשביל התיק, אין ברירה, אני משאירה
אותו בחוץ, במילא אין שם שום דבר חשוב. אחרי ירידה של שלוש
דקות, פתח המנהרה נראה כמו נקודה לבנה באופק. אני נזכרת
בעליזה, שסקרנותה הורידה אותה במאורת הארנב. הגעתי לתחתית.
המנורה האדומה היא שלט קטן עליו כתוב "אלה" וחץ מופנה לדלת עץ.
אני נכנסת בדלת, ומולי עומד המנחה של הסדנא. "שלום אלה. חיכינו
לך הרבה זמן". "איפה אני?", אני שואלת. המנחה צוחק בלבביות.
"את זו שקובעת", הוא אומר. "את בדיוק איפה שהחלטת להיות". "אוף
אתכם", אני מתעצבנת, "למה אתה לא מסוגל לענות על שאלה פשוטה?".
"את יודעת, אלה, לא לכל שאלה יש תשובה. לפעמים החיפוש יותר
חשוב מהמציאה. עכשיו בואי, אני רוצה להראות לך משהו". הוא
מחזיק לי את היד, ולוקח אותי לחדר צמוד. "מזהה?", הוא שואל.
"זה החלום שלי", אני עונה, ודמעות מכסות את עיניי. במרכז החדר
עומדת המיטה עם פרחים מפוזרים עליה. "אלה. זאת ההזדמנות שלך.
מה היית רוצה שיקרה?". אני נזכרת בחמי, בחיוך המתוק שלו, בגוף
הרזה, בגילוח החלק שנראה קצת ירוק באור הניאונים. "הייתי רוצה
שחמי יאהב אותי בחזרה". "אז תבקשי ממנו". חמי נכנס אל החדר.
"חמי", אני אומרת. "אני אוהבת אותך. אני רוצה שתאהב אותי גם.
אני כל כך רוצה". הבכי פורץ ממני כמו תינוקת. חמי מחבק אותי
ולוקח אותי למיטה. בחלון השחור, גוש דן נראה לרגע רומנטי,
לפחות כמו פאריז. אנחנו מתעלסים כמה שעות ונרדמים.        

"אלה, קומי". אמא שלי מעירה אותי בטלטול כמו בכל בוקר. "שלא
תאחרי למבחן". אני מסתכלת עליה ומחייכת. "אמאלה', תודה שהערת
אותי, מה יש לאכול, אני רעבה". אמא שלי מחייכת. בארוחת הבוקר
אני אומרת לה שתיקח אותי לגיניקולוג. "אבל אמרת לי שאת לא
צריכה". "אני יודעת אמא, אני באמת לא צריכה. אבל ביננו, אין לי
משהו יותר טוב לעשות היום אחרי הבגרות". באוטובוס אני חושבת
שהתרגלתי כבר לחלום שלי, ולמה לי בעצם להחליף אותו. אני מוותרת
על סיכום חיי המשעמם וחושבת על חמי. הוא מחייך אלי. "למה
ברחת?", אני שואלת אותו. "שעמם לי", הוא עונה. "ובמקום שאתה
נמצא בו עכשיו לא משעמם?". "ברור, שכן, אבל לפחות הוא שלי".
אני מחייכת. "יש מקום למישהי קטנה במקום שלך?". הוא מסתכל עלי
ואומר. "לא עם התיק הענק הזה". אני משאירה את התיק על הספסל
ויורדת בתחנת האוטובוס מול הכניסה הראשית לבית הספר. במילא אין
שם שוב דבר מעניין.