מאז שהייתי קטנה הייתי חולה על קלטות טייפ. הייתי הולכת עם
הטייפ שלי לכל מקום. מקליטה הכל. היו לי קלטות של שיחות עם
חברים, קלטות של צחוק, קלטות של בכי, קלטות של חיות: ציוצים של
ציפורים, נביחות של כלבים, יללות של חתולים. היה לי אוסף
מרשים. והצלחתי להדביק אנשים לאהבה שלי לטייפ. אפילו הדבקתי את
מייקל ומישל שבפעם הראשונה שראו את האוסף שלי צחקו עליי. אבל
מהר מאד הם התלהבו ממה שאני עושה. הייתי משמיעה להם שיחות שלנו
בטלפון מלפני שנתיים והיינו צוחקים על זה שעות על גביי שעות.
אבל לעולם לא הייתי מנחשת שהם ימצאו את הקלטת הנוראית ההיא,
ויקשיבו לה. מה שיותר הפליא אותי, שלא השמדתי את אותה קלטת.
זה קרה לפני 5 שנים שהייתי בכיתה ו.
כמו כל ערב עברתי על הקלטות שלי. השעה הייתה בערך 10 בערב.
אימא ואבא היו במטבח. אימא שטפה כלים ואבא קרא עיתון. אחי
הקטן, אורן, שהיה אז בן 6 כבר ישן בחדר שלו. אחותי הגדולה,
נגה, כבר התגייסה אז לצבא, ככה שלא הייתה בבית.
הגעתי לקלטת אחת שהיו שם שירים של בריטני ספירס. התעצבנתי, למה
יש לי שירים של בריטני על הקלטת שלי?! הוצאתי את הקלטת מהטייפ
והבטתי במדבקה. זה מסביר המון. על המדבקה היה כתוב: "השירים של
נגה". לא חשבתי שיהיה לה אכפת אם אני אמחק את השירים מהקלטת.
זה לא שהיא תשתמש בזה עוד. טייפ יצא כבר מהאופנה.
לא היה לי מה להקליט באותו רגע על הקלטת. ולא רציתי לחכות עד
מחר בבוקר וללכת לישון במחשבה שיש לי שירים של בריטני ספירס על
הקלטת ואני לא משמידה אותה. אז החלטתי להפעיל את הטייפ שלי על
הקלטה שתפעל כל הלילה. שתקליט את השקט של הבית.
רק שבאותו רגע שלחצתי על ההקלטה נשמע קול ריסוק מהמטבח ואחריי
זה צרחות ובכי קטן וקורע לב. אורן. זינקתי על רגליי שוכחת את
הטייפ הדלוק מאחורי.
הגעתי למטבח. אורן היה על הרצפה בוכה בהיסטריה. זה תמיד קרע את
לבי שראיתי אותו ככה. הוא היה ילד קטן ורזה עם עור בהיר
ונמשים. היה לו שיער זהוב ורך. ועיניים אפורות גדולות שהיו
מלאות כרגע בדמעות. העיניים שלי התחילו גם לדמוע. אהבתי את
אורן כל כך.
אימא צרחה עליו. הידיים שלה היו מלאות בדם. התחלתי עוד יותר
לבכות כאשר ראיתי שכל הרצפה הייתה מלאה בדם שלה. ראיתי רסיסי
צלחת שאבא מיהר לנקות אותם. הבנתי שאימא נפצה את הצלחת על
הרצפה כי התעצבנה על אורן. הוא התקבץ לו בפינה עדיין בוכה והיא
המשיכה לצרוח עליו מאיימת עליו ביד שותת מלאה דם. אבא הרים את
מבטו אליי וביקש ממני להביא יוד ומגבת נקייה לאימא.
מיהרתי לארון התרופות שהיה בשירותים. הוצאתי יוד, אלכוהול וצמר
גפן. וחטפתי מגבת מהארון מגבות ממהרת חזרה למטבח. כשאני שומעת
עדיין ברקע צרחות של אימא, ואבא מנסה להרגיע אותה. כשהגעתי
למטבח זרקתי את מה שהיה לי בידיים על השולחן.
אימא כבר עברה מצרחות למכות. אורן התמלא בדם שלה. בוכה עוד
יותר בהיסטריה וצורח מכאב. הצטרפתי לבכי שלו שוב, ורצתי לקראת
אימא. נעמדת בניהם, מפרידה בניהם.
היא הביטה בי במבט רצחני בעיניים וצרחה עליי, "מה את מתערבת?!
לכי לחדר שלך עכשיו!".
"תעזבי אותו!", אמרתי בקול חנוק.
"אם לא תזוזי, גם את תקבלי...", היא הרימה אליי אצבע מאיימת.
כבר המון זמן עבר מאז שהיא הוציאה את הכעס שלה עלינו. והנה זה
חוזר, בדיוק כאשר חשבתי שהכל בסדר סוף- סוף. שאנחנו כמו כל
המשפחות. אבל לא, היא חייבת להרוס. היא חייבת להרוס את האמון
שלי בה. היא חייבת להפוך לאותה מפלצת. כאילו היא בנאדם אחר.
שאי אפשר לשלוט בה. אי אפשר לדבר איתה. היא לא אימא שלי. מעולם
לא הבנתי למה היא עושה את זה. למה היא מכאיבה לנו ככה. מה
הסיבה. אבל אני חושבת שאפילו לא צריך סיבה. מייקל פעם אמר לי
שאף פעם אסור למבוגר להרים יד על ילד. במיוחד שמדובר על הילד
שלו...
"את חושבת שאני מפחדת ממך?!", צרחתי עלייה למרות שפחדתי.
"תרביצי לי כמה שאת רוצה אם את חושבת שזה יעזור לך! אבל אל
תעזי אף פעם עוד בחיים שלך להרים עליו יד!".
מה שיותר עצבן אותי זה שתמיד אחרי שהיא הייתה נרגעת היא הייתה
מרגישה רגשות אשמה ומבינה את החומרה שבעניין, ואז היא הייתה
באה אליי בוכה, אומרת שהיא מצטערת ומחבקת אותי. חוזרת להיות
אימא שלי שוב. ומבטיחה שיותר לא תעשה את זה. ואני כמו כל פעם
מחדש מאמינה לה. לא, אני לא מאמינה לה.
אני מאמינה למפלצת שבה.
"את חצופה את יודעת?!", היא הביטה בי מופתעת ונתנה לי סטירה.
"ככה את מדברת לאימא שלך?".
את לא אימא שלי, חשבתי. אימא שלי לא הייתה מרביצה לילדים שלה.
כאילו קראה את מחשבותיי דחפה אותי לקיר כתגובה. נפלתי לרצפה
ונחתכתי בכתפי מארון פתוח. החתך היה עמוק. עד היום נשארה לי
צלקת קטנה מהמכה.
לא בכיתי. אורן בכה מספיק בשביל שנינו. מספיק בשביל לכסות גם
את הכאב שלי.
קמתי מהרצפה ונעמדתי מולה. לפני שהיא הספיקה לעשות לי שוב
משהו. אבא תפס אותה וגרר אותה מהמטבח בכוח לוקח ביד את השנייה
את המגבת, היוד והאלכוהול שהבאתי.
אימא תמיד הייתה נורא חזקה. היא ידעה איך להכאיב לנו.
פניתי לאורן שישב עדיין מקובץ שם בפינה. התכופפתי אליו כדי
לגעת בו. לחבק אותו או ללטף אותו. אבל הוא הביט בי במבט כועס
וצרח עליי, "עזבי אותי!". לעולם אני לא אשכח איך הוא ברח ממני.
הוא קם ורץ במהירות לחדר שלו, כשאני רצה אחריו, וטורק את דלת
חדרו בפרצופי.
התחלתי לבכות. לא הבנתי למה הוא כועס עליי.
"אורן, בבקשה תפתח", התחננתי מבעד לדלת.
"לכי מפה!", הוא צרח כתגובה.
"זאת אני", חשבתי לרגע שהוא חושב שזאת אימא.
"מורי! לכי מפה!", הוא צרח שוב.
טעיתי, הוא לא חשב שזאת אימא.
הלכתי לשירותים לטפל בפצע שלי וחזרתי לחדר שלי. התיישבתי
במיטה. הבכי שלי התחזק. ואז הבחנתי בטייפ שהיה זרוק לו על
המיטה שלי. לקחתי אותו לידיים שלי. ראיתי שהוא פועל ונזכרתי
שהדלקתי אותו לפני שיצאתי בריצה מהחדר.
משום מה לא סגרתי אותו. ולא העברתי להתחלה להקליט מחדש. והפעם
את השקט של הבית מלווה בבכי השקט שלי. נראה לי שחשבתי שהטייפ
בכלל לא הצליח להקליט את כל מה שקרה. כמה שאני טעיתי.
