אתמול בלילה לקחתי מאבא את האקדח.
תמיד הייתי שומע משפטים קיטשיים כאלה סטייל אם אתה רוצה להיות
שונה מכולם אתה חייב ללכת בדרך שונה מכולם- נורא האמנתי בהם
אבל גם נורא פחדתי, מ-2 סיבות עיקריות.
הסיבה הראשונה הייתה שאולי אין דרך שונה מכולם, שאולי אני אחפש
ולא אמצא כי היא כבר נכבשה- בכל זאת, יש כל כך הרבה אנשים
בעולם.
הפחד השני שלי היה כמה שונה אהיה , האם ארגיש לא שייך, מבודד,
מרוחק.
האם אהיה כמו האיש שראיתי פעם בסרט ישן שבגיל 40 בוכה ממסאז'
כי אף פעם לא נגעו בו- האם אני רוצה להתרחק?
בלילה היייתי שומע לחישות, בהתחלה לפחות, הן היו חלשות כמו
ילדה קטנה שמנסה לדבר ולא יכולה, כמו איש שנתן את כל מה שהיה
לו ועכשיו הוא רק צל מהדהד של מה שהיה פעם,
מביט בנואשות מעבר למסכות.
אני לא הבנתי מה הן אומרות, הן היו כמו עינוי יפני עתיק.
בגיל 25 אף אחת לא נגעה בי- כן, היו חיבוקים, מיזמוזים, נשיקות
ישנות, רמזים מעוננים בזהב רקוע, שכבתי עם כמה, אבל אף אחת לא
נגעה בי- והתחלתי לפחד.
הלחישות בלילה היו הכי מפחידות שיש- פחדתי שאני הולך בדרך שונה
מכולם- זו לא הרגישה כמו דרך טובה.
לילה אחד נכנסתי לטראנס- לקחתי צבעים והתחלתי לצייר- בהתחלה על
דפים ואז על הקירות, הרצפה, הרהיטים וב"טראנס" שלי הרגשתי כמעט
כאילו אני מרחף, מרחף מבחוץ.
הלחישות לא היו, אני לא הייתי, פשוט צבעתי- וזה היה  הכי טוב
שיש.
אפילו יותר טוב מהיום  ההוא בחופש הגדול בכיתה ד' שהייתי ברכבת
הרים ואבא אמר כמה שהוא אוהב.
החיים היו פשוטים ולא היו הקולות שאוחזים בך כמו אישה זקנה
ולבנה בסרט אימה.
זה הפסיק. שכבתי מכוסה בצבע על הרצפה, כל הכאב שלי על הקירות
כמו דם.
חשבתי שלא יהיו יותר לחישות- וצדקתי, הן הפסיקו.
אבל הכאב היה אני ואני הכאב. הלחישות פסקו אבל דבר לא בא
במקומם- פשוט דבר.
הבנות שבאו והלכו היו אוהבות את הפרצוף האדיש שלי ואז נותנות
לי סטירה כואבת על הלחי בטענה שאין לי לב.
אף  פעם לא אמרתי שהיה לי.
היה ממש כיף בקיץ ההוא של כיתה ד'- רחוק מהכל, כיף טהור.
אתמול בלילה לקחתי מאבא את האקדח.