כבר כמה שבועות שזה תקוע לי עמוק בגרון.
זה גוזל ממני את כל הזמן, את הבריאות
והרבה דפים.
בינתיים ממתינים...
ותיכף אני אלך לקנות עוד קופסת סיגריות,
עם עשרים תקוות להדלקה, עשרים הבטחות נכזבות למציצה,
הבטחות שזה סוף סוף ישפך.
ואז אני אפנה לפסנתר, בציפייה תמימה וטהורה שהוא זה שירגש
אותי,
שהוא זה שירגיש אותי ושינגן אותי,
יסחוף אצבעות רוטטות.
אבל דווקא עכשיו, בזמן האחרון, אין ביננו הבנה...
אני אזרק החוצה לעוד מציצת עשן.
אז אני אוכל משהו... אני אטגן לי משהו מהפריזר.
ביצת עין על מלוואח.
לבלוע בלי ללעוס, אולי זה ידחוף את זה בחזרה פנימה...
אולי הפעם זה ישאר בפנים.
ותאמיני לי, אני כבר לא יודע איך לאכול את זה.
מה כבר אני יכול לעשות חוץ מלחכות, את הרי לא תבואי בכח,
לא ביוזמתי.
איפה את?
אני מתחנן בפנייך, תשחררי את זה ממני.
תפרצי את הסכר בגרון.
תני לזה לזרום אל הידיים, עד קצות האצבעות ומשם להשפך על
הניירות, על הפסנתר... מפל היצירה.
עוד נייר מבוזבז...
עוד פסנתר בוגדני...
עוד סיגריה אחרונה בקופסה... | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.