הוא פשוט רצה להפסיק להיות לבד.
למלא את החלל הריק בפיסות של אושר.
בעצם בכל דבר, רק שלא יכנס לשם הפחד.

היא לא ידעה, אז היא המשיכה לבכות,
כי היא הייתה חייבת, ככה לימדו אותה, למחוק הכל בחיוך בוכה.
רק כדי שלא תצטרך לראות את זה שוב.
רק כדי שלא תצטרך לראות אותו שוב.

הוא ידע שהפחד יעלים את הדמעות.
לא את הדמעות שלו, את הדמעות שלה.
ואותם הוא היה צריך,
בלעדיהן הוא היה בלתי נראה,
עוד אחד ברשימה ארוכה של כאלו שמתו רק כדי שתשים לב שהם כאן.

היא לא רצתה לשים לב,
כי הפחד שבו היה בעצם הפחד שלה,
לאבד אותו,
איך בעצם אפשר לאבד משהו שאף פעם לא היה שלך?
משהו שבחיים לא היה רוצה להיות שלך.

הוא התמלא בגעגועים
כנראה שאפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה שלך,

הוא לא היה צריך למות כדי שתדע שהוא שם.