בשלוש בלילה, על המראה הצהובה
שליד השידה, מזדחל לו עכביש
בכיוון התקרה. הוא פורש את רגליו
לצדדים, מתמתח ביהירות, מתכווץ
ולפתע עוצר מולי. אני נועץ בו מבט
ארוך, מחפש גאולה או רק רגע
של שקט, ואחר כך, בלי להבין למה
בעצם, חוזר אל שולחן הכתיבה.

מילים שהיד מתעקשת:
עפרונות צריך לחדד בזהירות. עישון
מקלקל את עור הפנים. חרטה
הורגת. לקפה של שלוש בבוקר יש
טעם עצוב יותר.

אור קטן, אמיתי כמעט, חודר
ממגרש החנייה שבחוץ. אני
ניגש אל החלון, סוגר אותו
באיטיות ונושם מהאוויר
העומד. הימים חוזרים על
עצמם, אהובתי. אפילו לא
יכול להלחם בך