איפה הארמון שלך
עם שפע המראות
לאן נמוגו נשפים
משופעים שמלות
איך תקראי בתוך דממה
ואין האנשים עונים
ומוילאות זהב
נותרו לך רק כמה חוטים

אי ממלכתך האדירה
שקרסה אל תוך אבק
איך על חייך, קיסרית
איש לא נאבק
ואיך לשווא עוד תצפי
לנסיך על גב רמך
כשבעצם כבר לאיש
לא אכפת עוד מה אתך

אולי עדיף כי תעטי
סחבות של צמר על שכמך
מאשר גלימות כזב
הצורבות בחום עורך
בארמון ההזיות
אין עוד טעם לחיים
ותרי נא על חלומותייך
הם בין כה וכה ריקים

נמוגו כל אנשי-חצר
איך נטשוך כל משרתייך
שנפלו על ברכיהם
והצהילו את פנייך
נסיכה של כל האין
לפנייך האמת
כל מה שהיית בקדם
עתה קורס תחתייך ומת

כתרך לאפר התפורר
מכשפייך כבר נדמו
אין סיכוי לתקוותך
כי אנשייך אך ונמו
ידייך הקטיפתיות
שאחזו בלב העם
יוותרו לבטח שוב
על אלה שקרב מותם

הרפי נא את אחיזתך
אל תפחדי ליפול
מצריח המלכות
אל דומיניון השאול
ואולי גם שם, ילדה
תמצאי כס-מלך ריק
שאלייך בצמא
יבקש וישתוקק

אז שוב תהיי מלכה שותקת
ועוד שלטון האשליה
לרגע עוד פעם תאמיני
כי כל זה כמו לא היה
אך מלכותך לעד תהיה
מלכות של שקר ומדון
ומתוך ענן הצער
תפלי לאבדון