א.
היה זה יום כמו אותם הימים הרגילים. אילו שזה מכבר התרגלנו
אליהם. הגעתי לעבודה באיחור ובנעלי בית כרגיל, אבל עם חיוך
רחב. היום יש לי תירוץ טוב. בחוץ סערה לה סערת גשמים. "לא
זכורה סופה כזו בדרום הארץ בעשרים השנים האחרונות ", הכריז
החזאי התורן בעל המבטא האמריקאי בחדשות הבוקר. מספרים שהוא
בכלל עיראקי במקור, אבל מה זה משנה.
דני, "חיים קורא לך" קוראת לי המזכירה הראשית. ובכך מעירה אותי
מההרהור הבוקר שלי על האקלים הטרופי שפוקד אותנו לאחרונה.
חיים, המנהל שלי, קצת קרח ודיי שמן מעביר את יומו בצפייה
בלקוחות הנכנסים לבנק דרך מסכי האבטחה. נראה לי ששיחות
המוטיבציה שלנו על הבוקר ממש עושות לו את היום. מאז שחזרתי
בקיץ לא קרה שום דבר מעניין בעיר הגדולה שדרות. מאז שהשתחררתי
מהצבא עברו עלי ימיי חושך ושעמום. לא, אני לא מתגעגע לירוק,
אני פשוט מתגעגע לאקשן. כל יום בדרך למשרד של חיים אני נזכר
בימי הזוהר. פעם כשלא הצלחתי להפעיל את המקרן הארור של המח"ט.
הוא היה אמור להגיע באחת עם הפמליה של האלוף. הייתי לבד, הייתי
גמור. רגע אחד לפני שהודעתי לאמא שלי, שאני לא חוזר הביתה
בחודשיים בקרובים. צלצלתי לקצין שלי בלחץ אימים לא ידעתי מה
לעשות.  אמרתי לו "גולן, אני בלחץ אימים מה לעשות?". "מה אתה
רוצה שאני אומר לך", הוא אמר. בלי להסס אמרתי "תגיד לי: תהיה
קול דני, הבן זונה על הכוונת שלי. לך תרגיע את החבר'ה וחכה
לתגבורת שתגיע עוד רגע". גולן שיתף פעולה. זאב, חיה במחשבים,
הגיע ללשכה כעבור 12 וחצי דקות. סידר את התקלה בשניות.
חיים כבר לא כועס עלי כשאני מאחר ונראה לי שהוא נהנה מסיפורי
המעשיות של הבוקר. חיים ואבא שלי חברים עוד מבית ספר יסודי.
זאת והעובדה שאבא שלי הוא סגן ראש העיר. נותנים לי עוד כמה
דקות שינה כל יום.

כשאתה צעיר אתה סוער מבפנים. אבל החוץ כל כך רגוע ושליו. כל כך
מסודר ומדויק שאתה מתפוצץ. כשאתה מתבגר אתה משלים עם הרוגע.
אתה יודע שהעולם לא ישתנה, רק אתה מתחלף. כשאתה צעיר אתה רוצה
לצאת לסערה, לגשם. להירטב, להרגיש.
נדתי לשלום לכל אחי לספסל החיים. אנשים מאורגנים, פקידי בנק.
הם חושבים שהם בשליטה, אבל הם נשלטים.



ב.
כל יום שני כמו שעון מגיע דוד הזקן לפדות קצת כסף לשבוע הקרוב.
אני מחייך אליו וחושב הנה אני בעוד 80, 90 שנה. הוא מסתחבק
איתי. אני תמיד נחמד ללקוחות. אני נפרד ממנו לשלום. חשד מסוים
תופס לי את העין מכיוון הכניסה. פעמיים התרעתי על חשודים.
פעמיים טעיתי. יש לי הרגשה מוזרה שכזו. מן נבואה שמשהו הולך
לקרות. לא, אני לא כלב. אני לא מסוגל לחזות רעידות אדמה. אבל
משהו, משהו במבט שלה נראה לי חשוד.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את רומי שחגגה זה מכבר חגגה יום
הולדת 22. רומי החליטה לארגן כסף לטיול הגדול אבל בצורה שונה.
היא לא בחורה מיוחדת. אין בה משהו מוזר. יופי טיפה מעל הממוצע.
חטובה. היא קצת רטובה ולבושה בסגול מכף רגל עד ראש. היא נראית
לא שייכת לכאן, לשקט, לסדר. העיניים שלה בוהקות, רוצות לקחת
הכול. יש בה אש. אני כבר כבוי.
גברת כוכבה לוי הבאה בתור. כוכבה מגיעה כל שבועיים להוציא כסף.
אנשים זקנים לא מאמינים בכספומט. אנחנו לא סומכים על המכונה
הזאת הם אומרים. לכספומט גברת כוכבה לא יכולה להראות תמונות של
הנכדים שלה. היא לא יכולה לספר לו את סיפור חייה. התור מתקדם
לו לאיטו, שעת בוקר מאוחרת. הזמן לא זז. השעון מראה 10 וחצי.
בין אדון לגברת אני שם לב איך רומי מתקדמת בתור לכיווני. עכשיו
כשהיא קרובה אלי אני יודע, הייתי צריך ללחוץ על כפתור האזעקה.
כבר הנחתי עליו את היד. הייתי בטוח שזה יקרה. אבל רציתי לראות
אותה מקרוב. בתנועה מהירה אני מסדר את השער. מעביר לטיפה על
הזיפים מרים את מבטי. והיא כבר ניצבת מולי. מקישה על הדלפק
בציפורניים צבועות סגול. "אני רוצה לבצע משיכה גדולה" היא
מורידה יד אחת מן הדלפק ומתחילה לשחק בדפנות המעיל שלה. אני
בולע כמות לא מבוטלת של רוק.  "אין בעיה גברתי". היא מחייכת,
מתחילה להרים את החולצה. אקדח כסוף מתגלה בין המכנס לבין הבטן
המושלמת שלה.
"תביא את הכסף" היא מסננת לי מבעד לזכוכית. אני מחייך מאושר.
"מה אתה כל כך מאושר? אולי נגמור עם זה". "את נורא יפה", אני
מפתיע אותה ," לאן את ממהרת?".
ג'וני, השומר, כנראה חשד במשהו ומיד הפעיל את האזעקה. השודדת
הנפלאה שלי לא איבדה עשתונות. ירייה אחת באוויר וכל הבנק היה
שרוע לרגליה. היא ריכזה את כל הלקוחות למקום אחד, ונופפה אליהם
באקדח בסמכותיות. "אני סופרת עד שלוש" צעקה לכיווני. נראה לי
שהבינה שאני סתם מושך את הזמן. "תן את הכסף". "אני לא צוחקת",
לחשה לי דרך חריץ הזכוכית. והתחילה לצחוק. הלקוחות של הבנק היו
בהלם. המזכירה הראשית מיררה בבכי. רומי הלכה להשקיט אותם. ואני
מילאתי בינתיים שק דואר בשטרות. האווירה נכנסה לקצב מטורף. אחד
הלקוחות זז בצורה חשודה רומי רצה מיד לקראתו. אני שם לב שראשו
של חיים מבצבץ מחלון משרדו. רומי לא בדקה את המשרדים. זה נורא
מסוכן לשדוד בנקים. חיים נעמד אקדח בידו מכוון אל רומי. היא כל
כך שלווה מרגיעה את הלקוחות. אני מסתכל עלייה ונמס. היא מדהימה
אותי. רומי הסגולה, נוקשת על האקדח בציפורניים דוקרניות. עוד
שנייה הוא יירה בה. מטורף הוא יפגע בה. חבל, אני חושב תוך כדי
זריקת הכסא אל זכוכית המחיצה. חבל אבא שלי היה כל כך גאה בי.
חבל על מי שמת, אני נזכר ונרגע.
חיים ורומי מסתכלים המומים על הזכוכית המנופצת ועלי מחייך שם
מאחורי הדלפק. מבלי להתבלבל הושטתי יד לעבר ארגז הציוד המשרדי.
חיים הביט בי המום בעוד מחורר מברזל עף לכיוונו. זאת הפעם
ראשונה בחיים שלי שקלעתי למטרה. חיים נפל לאחור מעולף. שפריץ
של דם החל לזרום מאפו.
המולת הצעקות נחלשת ונחלשת. צלצול האזעקה הופך לקול עמום. אני
רוצה אותה. לא אכפת לי משום וכלום. הדלת הראשית מתנענעת
בפראות. ואני עומד נבוך בפני כל המבטים המאשימים. אני לא רואה
אותה, איפה היא, אני נלחץ לרגע. הצלתי אותה, אני מזכיר לעצמי,
מותח את החזה. זקנה אחת, אני חושב שקוראים לה ברכה מצביעה
לכיוון הדלת. רומזת לי, צועקת לי, לצאת. לתפוס את עצמי בידיים
לרוץ אחרי השודדת הסגולה.

ג.
כל ההתרגשות היום עייפה אותי כליל. אני בקושי סוחב את עצמי ואת
שק הכסף לכיוון הצומת. קמתי לפני שעתיים ואני מרגיש כאילו לא
ישנתי שבועיים. הלב שלי דופק בחוזק. האוזניים מצלצלות ואני
משתגע. לעזאזל איבדתי אותה. אני עומד באמצע שדרות שני רחובות
מהבנק. צופרי המשטרה הולכים וקרבים. נהיה לי רע.
לפתע נשמעת חריקת בלמים. רומי מחייכת אלי מתוך הפיאט הלבנה
שלה. נדמה לי שהיא צוחקת עלי. חוץ מחוסר התחושה שלי ברגליים
הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת. הרגלים קופאות בעוד אני מכניס את
ראשי דרך חלון המכונית. לרוץ בנעלי בית דרך שלוליות באמצע
החורף זה כנראה לא כזה רעיון מבריק. "יאללה תכנס", רומי מזמזמת
לי. יש לה דיבור מצחיק, חשבתי ומיד החלטתי לא לשטף אותה בגילוי
שלי. "תודה" אמרה כשעברנו את המכללה.
גם אני חשבתי להודות לאלוהים על שעברנו את צומת גבים ללא פגע.
אחרי כמה דקות של שתיקה הבנתי שהתודה כוונה אלי. "זה היה פוקס
שפגעתי בו" אמרתי בצניעות . "לא התכוונתי לזריקה הדרמטית",
אמרה. "התכוונתי למחמאה. אמרת שאני יפה ". חייכתי.
מאז אנחנו יחד. אני מבשל והיא אוכלת. אני מחייך והיא שודדת.
לכל סיר יש מכסה, לכל בקבוק יש פקק. לכל דלי יש סמרטוט.